<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[ויקרא כ' י"ג] איש, להוציא את הקטן. אשר ישכב את זכר אף הקטן במשמע. משכבי אשה מגיד הכתוב ששתי משכבות באשה ר' ישמעאל אומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מות יומת, בסקילה, אתה אומר בסקילה או באחת מכל מיתות שבתורה, ת"ל דמיהם בם ולהלן הוא אומר דמיהם בם מה דמיהם האמור להלן בסקילה אף כאן בסקילה. עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת"ל ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. אין לי אלא אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יחיה קדש בבני ישראל, ואומר וגם קדש היה בארץ. ר"ע אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה קרי ביה תשכב. ר' חנינא בר אידי אומר משכב זכר והבהמה היו בכלל כל העריות, הרי הכתוב מוציאן מכללן וקוראן תועבה לומר מה אלו ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ועליה גלו כנעניים אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ועליה גלו כנעניים. [תורת כהנים קדושים פ"י הי"א]. אשר ישכב את זכר משכבי אשה מגיד ששני משכבות באשה כדרכה ושלא כדרכה. אמר רבי ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד פי' דומה שהאשה באה ללמד על הזכר והיא לא באה ללמד אלא על עצמה שיש בה ב' משכבות שהרי הזכר אין בו שני משכבות. ויש מי שדורש את הזכר באנדרוגינוס שיהא חייב עליו משני מקומות, איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ולדבר זה לימד על עצמו ולימד על חבירו. אזהרה לנשכב מנין ת"ל [דברים כ"ג] לא יהיה קדש מבני ישראל. ואומר [מ"א י"ד] וגם קדש היה בארץ עשו כתועבות הגוים, מפרש בירושלמי [סנהדרין פ"ז ה"ז] יליף קדש מקדש ותועבה מתועבה, פי' ילפינן לא יהיה קדש מוגם קדש היה בארץ מה להלן שכיבת זכר אף כאן שכיבת זכר, וההוא גופיה מנלן דיליף האי כתועבות הגוים מואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, ולהכי איצטריך האי ואומר. ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר וכו' קרי ביה לא תשכב. ר' חנינא בן אורי אומר משכב זכור והבהמה היו בכלל כל העריות והרי הוציאן וכו', פי' בכלל העריות היו וקראן תועבה בכלל דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל והוציאן מכללן וקראן תועבה בפני עצמן, משכב זכר נקרא תועבה ובהמה נאמר בה תבל הוא מלשון נבלה והוא שוה לתועבה הרי קראן תועבה בפני עצמן כע"ז שנקראת תועבה בפני עצמה, לומר לך מה ע"ז מיוחדת שחייבין על זדונה כרת וכו'. ועליה גלו כנעניים כדכתיב החרם תחרים אותם לא תכרות להם וכו' ולא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים. אף כל ערוה שחייבין על זדונה (מיתה) [כרת] וכו' פי' אף למשכב זכור והבהמה שייחד להם שם תועבה בפני עצמן. עליהם גלו כנעניים ולא ללמד על עצמן בלבד יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו שבשביל כל העריות הללו גלו כמו כן. ואעפ"י שכל העריות נקראים תועבות בכלל, לא היינו למדים אותם מע"ז אלא אם כן ייחד לשני אלו [שם] תועבה בפני עצמן דכיון דהנך קרא יתירא נינהו על כרחך כדי ללמוד אותם מע"ז. והשתא דידעינן בהני תרתי גמרינן בכולהו עריות על דרך מדה זו שהיא מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. הרי זה בא ללמד ונמצא למד, בא ללמד על הזכר ונמצאת למדה על עצמה, שיש בה שתי משכבות. ויש שדורשו לאנדרוגינוס, ואומר איזהו דבר שיש בו שתי משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, ולדברי זה למד על עצמו ולמד על חברו. אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש, ואומר גם קדש היה בארץ עשו כתועבות הגוים, ומפרש בירושלמי [סנהדרין פ"ז ד' ח'] דיליף קדש מקדש ותועבה מתועבה, יליף לא יהיה קדש מגם קדש היה בארץ מה להלן שכיבת זכר אף כאן שכיבת זכר. והיא גופה מנ"ל, ויליף האי כתועבות הגוים ההם מואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר וגו' קרי ביה לא תשכב. ר' חנינא אומר משכב זכור והבהמה היו בכלל כל העריות והרי הוציאן כו', כלומר נקראו תועבה בכלל שאר עריות דכתיב כי כל אשר יעשה את כל התועבות האלה, והוציאם מכללם שכתוב בהם תועבה, ובבהמה כתיב תבל היא לשון מאוס, וכן שוה כמו תועבה, וכן עכו"ם קרא תועבה בפני עצמה, לומר לך מה עכו"ם מיוחדת שחייבים על זדונה כרת ועליה גלו הכנענים, כדכתיב כי החרם תחרימם וגו' עד כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת דהיינו משכב זכר, והבהמה שייחד להם תועבה בפני עצמן עליהן גלו כנעניים, ולא ללמד על עצמו בלבד יצאו, אלא ללמד על הכלל כולה יצאו, לומר שגם בשביל העריות גלו, ואע"ג שכל העריות נקראו תועבה בכלל לא היינו לומדים כן אם לא אמר בשתי אלה תועבה בפני עצמה, ומאחר שהם קרא יתירא ע"כ הוציאן כדי ללמד על הכלל כלו.
<h2>דף ד.</h2>
[ויקרא ז' כ"ג] חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. והלא דין הוא, ומה אם הדם שאין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב שחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, תלמוד לומר חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מניין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר כשב ועז דברי רבי עקיבא, ואם נפשך לומר, מן הבהמה, לרבות את הכלאים. שיכול כל שהיה בכלל עונש יהא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שלא היו בכלל עונש לא יהו בכלל אזהרה, תלמוד לומר כל חלב. [תורת כהנים צו פרשה י' הלכה ב'—ד']. מה אם הדם שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא, פיגול משום דהוא גופיה מתיר הוא ואין חייבין משום פגול אלא על דבר שיש לו מתירין, נותר וטמא כדאמרן לעיל [פרק ט"ו ה"ו] מתלתא קראי דכתיבי בדם. הרי הוא נוהג בבהמה טמאה, דכתי' [ויקרא ז' כ"ו] וכל דם לא תאכלו אבל חלב אפי' לא הוו כתיבי שור וכשב ועז כיון דכתי' ביה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ממילא בהמה טמאה אימעיט' לה מכרת וכיון דמכרת אימעיטא מיצטריך לאיתויה בק"ו מדם לחיובי בלאו מיהת ולהכי אצטריך שור וכשב ועז למעוטינהו נמי מלאו. מנין לרבות את הכלאים, שאביו ואמו מין בהמה שיהא חלבו אסור. ת"ל כשב ועז דברי ר' עקיב', וא"ו קדריש בהמה שיש בה כשב ועז דהיינו כלאים. ואם נפשך לומר מן הבהמה אשר יקריב וכו' לרבות את הכלאים, ומאי ואם נפשך לומר משום דכתי' שור וכשב הרי יש בו וא"ו יתירא ואין אתה יכול לרבות מהן כלאים שאין בהמה דקה מתעברת מן הגסה ולא גסה מן הדקה אלא הנך וו"י יתירי לכדאמרינן במס' חולין [קי"ז ע"א] חלב השוה בשור וכשב ועז פרט לאליה דאע"ג דקרבה לגבוה ואיקרי חלב דכתיב [ויקרא ג' ט'] חלבו האליה אפי' הכי רחמנא שרייה. כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש וכו'. קסבר האי תנא בריה בפני עצמה היא, פחות מכשיעור קסבר חצי שיעור אסור מן התורה והכי אית' במס' יומא פר' בתרא [ע"ד ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. תלתא מיעוטי כתיבי הכא לטומאה וחיות ועופות, למאן דאסר בפ' גיד הנשה [צ"ב ע"ב] חלב שליל איצטריך למעט טומאה דס"ד דאיסור בת אחת הוא וחלים שניהם, ואפילו למאן דאמר חלב שליל מותר דאיסור חלב חל לאחר שנולד מכל מקום ס"ד דאיסור חלב חמור חל על איסור טומאה קל לכך צריך מיעוטא. והלא דין הוא לחייב על חלב בהמה טמאה ומה הדם שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא כדאמרינן פ' ב"ש [זבחים מ"ו ע"א] תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה, אבל פגול לא צריך קרא דתנן [שם מ"ג ע"א] כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם הוא גופיה מתיר הוא. והוה מצי למינקט נמי מעילה בהדייהו. ת"ל חלב שור וכשב וגו' ובפ"א דכריתות [ד' ע"א] בהאי קרא שקיל וטרי ביה טובא. מנין לרבות את הכלאים, דשור וכשב משמע להוציא את הכלאים דקרא לא מיירי בהו דאין יכול להוציא כלאים מביניהם כדאמרינן בפ' מרובה [ע"ח ע"א] שאין עבורן שוה [בכורות ח' ע"א]. ת"ל כשב ועז, לרבות חלב של כלאים דכלאים מצי למיפק מכשב ועז מפני שעבורן שוה. אם נפשך לומר ולהקשות על זה דקרא דשור וכשב ועז מצריכין ליה למילתא אחריתא בפ"א דכריתות [ד' ע"א]. הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות הכלאים. וא"ת והלא מן הבהמה הוא למעט כדפרכינן בפ"א דזבחים [ט' ע"א] בכל אתר אתה אומר מן להוציא וכאן מן לרבות, וי"ל שאני הכא דקרא יתירא הוא דכבר כתיב שור וכשב ועז דמינייהו קרבים למזבח ואח"כ חזר וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב(ו) ממנה אלא כתביה לרבות חלב דכלאי בהמה הנקרבת למזבח. אין לי אלא כל שישנו בעונש כרת ישנו באזהרה. מייתי לה בפ' אחרון דסדר יומא [ע"ד ע"א]. כוי וחצי שיעור חלב, "כוי" והוא ספק בהמה, "וחצי שיעור" חצי זית של חלב בהמה לריש לקיש דאמר התם [שם] חצי שיעור מותר מן התורה מוקי לה התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ולר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כולה מדאורייתא, וכוי סבירא ליה דבריה הוא, ואע"ג דאינו קרב למזבח דאינו שור וכשב ועז אפי' הכי חלבו אסר רחמנא.
אין לי אלא עולת בקר, עולת הצאן מנין, ודין הוא נאמר הבא עולה מן הבקר והבא עולה מן הצאן מה עולת בקר טעונה סמיכה אף עולת הצאן תטען סמיכה. לא אם אמרת בבן הבקר שנתרבה בנסכים תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים הואיל ונתמעט בנסכים לא יטעון סמיכה, ת"ל עולה אחד עולת בקר ואחד עולת הצאן זו וזו טעונות סמיכה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ד הלכה ה'—ו']. עולת צאן מנין, שטעונה סמיכה דבקרא לא כתיב סמיכה בעולת הצאן אפילו בעולה דנדר ונדבה. בן בקר נתרבה בנסכים, חצי ההין ולאיל שלישית ההין. אחד עולת בן בקר ואחד עולת הצאן, וכבש ועז בכלל צאן הם. ואין לומר דלמא בכבש שנתרבה באליה או בעז שנתרבה אצל ע"ז כדפריך פ"א דכריתות, דזה שייך למיפרך כשאחד מהם כתוב, אבל כשבאין מן הריבוי הכל הוא מין בהמה וצריך סמיכה.
[ויקרא ד' כ"ב] ועשה אחת, לחייב על כל אחת ואחת. כיצד חלב וחלב משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהעלם אחד חייב שני חטאות, חלב ודם בין בהעלם אחד בין בשני העלמות חייב [שני] חטאות. סקילה וסקילה משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהעלם אחד חייב שני חטאות סקילה ושריפה בין בהעלם אחד בין בשני העלמות חייב שתי חטאות. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה ה' הלכה ד'—ה']. כיצד חלב וחלב משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהעלם אחד חייב שתי חטאות, מפרש בכריתות פ"א משני שמות בהעלם אחד מאי ניהו כגון שאכלן בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין ורישא דקתני משם אחד פי' בתמחוי אחד. חלב ודם בין בהעלם אחד בין בשני העלמות חייב שתים, פי' ואפילו אכלן בתמחוי אחד. סקילה וסקילה משם אחד בשני העלמות כגון טחינה וטחינה בשבת, משני שמות בהעלם אחד טחינה וקצירה. ובענין עריות סקילה וסקילה משם אחד בשני העלמות, כגון הבא על אמו בשני פעמים בשתי העלמות, משני שמות בהעלם אחד כגון הבא על אמו וכלתו שהן שני גופין ומיתה אחת. סקילה ושריפה כגון הבא על כלתו ועל חמותו, וזה אינו צריך לומר כשהן שני גופין שהרי אף כשהן במיתה אחת חייב שתי חטאות אלא אפילו בגוף אחד כגון חמותו ונעשית כלתו מפני שהוא איסור מוסיף מגו דאיתוסף בה איסורא לגבי שאר בנים איתוסף בה איסורא לגבי דידיה ואפילו בביאה אחת חייב שתים. ואיידי דתנא בהעלם אחד תנא נמי בשני העלמות, ואע"ג דלא צריך לא בחלב ודם ולא בסקילה ושריפה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לחייב על כל אחת ואחת, כדמפרש לה ואזיל. מייתי לה בפ"א דכריתות. בהעלם אחד חייב שתי חטאות, התם מפרש לה כגון שאכלן בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין. עיקר דברי ר' יהושע פר' אמרו לו [כריתות ט"ו ע"ב]. חלב ודם בין בהעלם אחד וכו', בפר' אמרו לו מיירי בה. סקילה וסקילה משם אחד, קצר וקצר בשבת. משני שמות, קצר וטחן. א"נ בא על אמו שהיא אשת אביו. סקילה ושריפה, סבור לבוא על אשתו ובא על חמותו ועל כלתו [צ"ע ועי' זית רענן על ילקוט ד' קכ"ו ע"ב], א"נ בגוף אחד על אשת איש שהיא כלתו.
<h2>דף ד:</h2>
[ויקרא י"ז י'] אשר יאכל כל דם, מה ת"ל, לפי שנאמר כי נפש הבשר בדם שיכול אין לי חייבים אלא על דם הנפש במוקדשים מנין על דם הנפש בחולין ועל דם התמצית בחולין ועל דם התמצית במוקדשים, ת"ל אשר יאכל כל דם דברי רבי יהודה, וחכ"א על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד. [תורת כהנים אחרי מות פרשה ח' ה"ג]. מה ת"ל כל דם, מיירי בה בפ"א דכריתות [ד' ע"ב], ובפרק דם שחיטה [כ"ב ע"א] אינו מזכיר בה ר' יהודה.
<h2>דף ה.</h2>
אילו אומר [ויקרא כ"ג י"ד] קלי וכרמל לא תאכלו, יכול אף הקיטניות בכלל ת"ל לחם. אין לי אלא חיטים שקרוים לחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, ומנין לרבות שעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון תלמוד לומר וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. [תורת כהנים אמור פרשה י' ה"ט]. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, וכתיב שם סלת וסלת באה מן החיטין שנאמר וסלת חיטים תעשה אותם. ת"ל לחם וקלי וכרמל. תימא והא קלי איצטריך לגופיה דאי לא כתיב לא הוי ידעינן דאסור, דמלחם לא אתיא דמה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, כדאמרינן בפ"א דכריתות. ועוד אמרינן התם האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלוש, א"כ להכי אתי. וי"ל דעיקר דרשא היא כדאמרינן במנחות בפר' רבי ישמעאל [ע' ע"ב] דילפינן לחם לחם ממצה.
[ויקרא י"ט ח'] ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה, זה בנין אב כל שהוא קודש חייבים עליו כרת. [תורת כהנים קדושים פ"א ה"ה]. יש מפרשים לרבות כל הקדשים שחייבים עליהם משום נותר דסד"א בשלמים קמיירי אבל שאר קדשים לא קמ"ל. ויש מפרשים בנין אב דיליף קדש קדש מנותר דמלואים דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא מה להלן באיסור נותר אף כאן באיסור נותר ומיעט רחמנא ואוכליו למעוטי חוץ למקומו מכרת, והכי איתא בזבחים [כ"ח ע"א] ובכריתות [ה' ע"א], ומאי כל שהוא קדש את שהוא קדש כלומר את שנאמר בו קדש חייבין עליו כרת דהיינו נותר כדאמרן. וקשיא לי להאי פירושא מאי כל, ולפירושא קמא נמי קשיא לי דנותר דכל הקדשים שחייבין עליהן כרת הא נפקא לן בפרש' צו את אהרן מוינזרו מקדשי בני ישראל וכו' כדאיתא התם, ותירוצא דהאי קושיא מפרשא לך בדוכתיה בפרשת וינזרו [אמור פרשתא ד' ה"ב], הילכך פירושא קמא עדיף טפי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. זה בנין אב כל שהוא קדש חייבין עליו כרת, דלא תימא בשלמים איירי לכך צריך בנין אב לחייב על כל הקדשים משום נותר. א"נ בנין אב דיליף קדש קדש מנותר דמילואים דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש היא מה להלן באיסור נותר אף כאן באיסור נותר, ומיעט רחמנא מואוכליו למעוטי חוץ למקומו מכרת כדאיתא פ"ב דזבחים [כ"ח ע"א]. וזהו כל שהוא קדש, היינו שנאמר בו קדש חייבים עליו כרת והיינו נותר. וא"ת לפי' ראשון והלא כל הקדשים שהן בפר' מפר' בפ' צו [נ"ל כונת קושייתו דבשלמא הכא דמיירי בנותר גמור שפיר ילפינן לכל הקדשים ממ"ש כי את קדש חלל, והתם בפ' צו דמיירי במחשבת חוץ לזמנו התם מנ"ל לשאר הקדשים כיון דקרא דהתם נמי לא מיירי אלא בשלמים. ותי' דהתם וכו' מיישב לה בת"כ, ועי' שם זו היא כונתו והלשון מגומגם]. וי"ל התם מפרש נמי ומיישב לה.
<h2>דף ו.</h2>
או מה אלו ואלו מיוחדים דברים שאיפשר לדעתן דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין גלוביא בשמן מי מעיין בדבש חלב חמור בקטף קימום במור חול בפול עלי גפנים בפילון מנין, ת"ל על שקר, על כל דבר שיש שקר. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"ב ה"ז]. מי בל בקיא בשמן. דומה כי הוא ממיני צבעים. ובסוף תוספ' מעשרות [פ"ג הי"ח] ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס ובקיא והשורש נקרא בקיא והעלין שלו נקראו בל בקיא כעין נבייא ששנינו בע"ז [מ"ח ע"ב] ובמעילה [י"ד ע"א] והמים ששולקין אותו בהן צחים ושמינים ומראיהן כמראה שמן. מי מעיים בדבש, מי שליקת המעים לאחר הוצאת הפרש ורחיצתו מפני שהם נקרשין ודומים במראיהן לדבש. חלב חמור בקטף, הקטף הוא הצרי והוא מקטיפת היניקות של אילן ידוע שקוטפין אותו ביד בראש יניקותיו והמים היוצאים מן הקטיפה הם חשובים והוא הצרי והם ירוקים כמו חלב החמורה ובעלי האונאות מערבין אותו בו ובכריתות [ו' ע"א] רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. קומוס במור, מיני שרפים הם אלא שהמור יש בו חשיבות גדול יותר משאר שרפים והוא מאילן ידוע. חול בפול. עלי גפנים בפילון, פילון בושם של מיני ירקות כדאמרינן במסכת שבת [ס"ב ע"א] חומרתא דפילון, ועלי גפנים דומין לעליו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. המערב מים ביין, והרויח בכך פרוטה ונשבע שלא עשה. מי גובלקיה בשמן, שמין עשב הוא ומים העוצרים ממנו דומים לשמן. מי מגיין בדבש, עשב הוא, ס"א מי מעיין וכו'. חלב חמור, דומה הוא לקטף. חול בפול, והוא מ[י]ן קטנית ועוקרין אותו והחול מצוי בהם וזה ערב מחול אחר. כמוס במוך, הוא צמר גפן קוטון בלע"ז וקומוס הוא מין גרוע ודומה לו. עלי גפנים (הוא) בפילון, יש עלין של פולין שהוא בושם דומה לעלי גפנים וזה מערב בהן ומוכרן, כמו חומרתא דפילון. ובתוספתא דב"ק גבי שבעה גפנים קתני עוד מינים המתערבים.
<h2>דף ו:</h2>
[ויקרא י"ח ה'] אשר יעשה אותם. היה רבי ירמיה אומר אתה אומר מנין אפילו נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול, ת"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. [תורת כהנים אחרי מות פי"ג הי"ג]. אפילו נכרי ועושה את התורה וכו'. ובפר' ד' מיתות [נ"ט ע"א] מוקי לה בז' מצות דילהו, ודריש ליה מהאדם החשוב שבאדם כמו [חולין צ"א ע"א] הירך המיומן שבירך. והאדם משמע שהוא אדם אפילו עכו"ם, אבל היכא דכתיב אדם התם הוי למעוטי עכו"ם, כמו גבי אהל, וגבי על בשר אדם לא ייסך דממעטינן עכו"ם בפ"א דכריתות.
<h2>דף ז.</h2>
[ויקרא כ"ג כ"ז—כ"ח] מקרא קודש יום כיפורים הוא ועניתם את נפשותיכם כי כפורים הוא וכל מלאכה לא תעשו כי כפורים, שיכול אין לי אלא יוה"כ מכפר אא"כ עשאו מקרא קודש והתענה ולא עשה בו מלאכה, לא קראו מקרא קודש ולא נתענה בו ועשה מלאכה מנין (אפילו שלא עשאו מקרא קודש) [שהיום מכפר], ת"ל יום הכיפורים הוא. שיכול אין לי יום הכיפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעירים יום הכיפורים מכפר, ומנין אע"פ שאין קרבנות ואין שעיר היום מכפר, ת"ל יום הכיפורים הוא. יכול יכפר על השבים ועל שאינן שבים, ודין הוא חטאת ואשם מכפרים ויום הכיפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים אף יום הכיפורים לא יכפר אלא על השבים. לא אם אמרת באשם וחטאת שאין מכפרים על הזדון כשגגה תאמר ביום הכיפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינן שבים, ת"ל אך, הא אינו מכפר אלא על השבים. [תורת כהנים אמור פי"ד הלכה א'—ב']. מקרא קודש כי יום הכפורים הוא ועניתם את נפשותיכם כי יום כפורים הוא. וכל מלאכה לא תעשו כי יום כפורים הוא. פירוש תרי קראי נינהו אך בעשור לחדש השביעי הזה כי יום כפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, הרי יום הכפורים הזה חוזר על שניהם על ענוי ומקרא קודש דמשמע שאינו מכפר אלא א"כ עשה בו ענוי ומקרא קודש, ופי' מקרא קודש כגון שהזכיר בו קדושת היום וכבדו בכסות נקיה. ומקרא אחר כתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא וכו', יכול לא יהא מכפר אלא א"כ עשאו מקרא קודש וכו' ולא עשה בו מלאכה ת"ל יום כפורים הוא מ"מ. יכול יכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו', הנך תרתי קשיין אהדדי ומתרץ להו בשבועות פ"ק [י"ג ע"א] הא ר' יהודה הא ר' דר' סבירא ליה דיום הכפורים מכפר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אלא א"כ עשאו מקרא קודש, בברכות שהזכיר בהם קדושת היום, א"נ שקדשו ב"ד את החודש שיום הכפורים עשירי בו [כל עין רואה שגירסא אחרת היתה לפניו משונה מגירסת הת"כ שלנו ומגירסת הילקוט וסידר פירושו לפי גירסתו אבל הכוונה אחת עם גירסת הת"כ שלנו ולא שלחתי בו יד להגיה והעתקתי ככתבו וכלשונו]. מקרא קודש כי יום הכפורים הוא ועניתם את נפשותיכם כי יום הכפורים הוא. בקרא חד כתיב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום כפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, ויום הכפורים קאי אתרווייהו. ועוד קרא אחרינא וכל מלאכה לא תעשו כי יום כפורים הוא. מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים, דכתיב או הודע אליו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. יכול לא יהא מכפר אלא א"כ עשאו מקרא קודש וכו' ולא עשה בו מלאכה ת"ל כי יום כפורים הוא מ"מ. יכול יכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו', והאי קושיא לרישא, ובפ"א דשבועות [י"ג ע"א] מתרץ לה רבא בכרת דיומא שאם אכל או עשה מלאכה ביוה"כ אין יום הכפורים מכפר אבל על שאר עבירות מכפר, א"נ הא רבי היא דאמר דמכפר אפילו בלא עשה תשובה והא רבי יהודה היא דאמר דלא מכפר אלא כשעשה תשובה.
[ויקרא ט"ז ל'] כי ביום הזה יכפר עליכם, בקרבנות. ומנין שאע"פ שאין קרבנות ואין שעיר, היום מכפר, ת"ל כי ביום הזה יכפר. [תורה כהנים אחרי מות פ"ח ה"א]. ואין שעיר היום מכפר וכו'. ובתוספתא השעיר מכפר מיד ויוה"כ עד שתחשך כך גרסינן בשבועות וחומר ביוה"כ שמכפר בלא שעיר ואין שעיר מכפר בלא יוה"כ ובגמ' ירושלמית זעירא אמר יוה"כ נמי מכפר מיד. ובפרק א' דכריתות ודשבועות [י"ג ע"א] לרבי כרת דיממא היכי משכחת ליה, כגון דחנקתיה אומצא ומית א"נ דעביד סמוך לשקיעת החמה א"נ דפסקיה מרא לשקיא ומית. ולזו הגירסא משמע שגם יוה"כ מכפר מיד אם עשה מלאכה בחצי היום. וקשה דעל סוגיא זו מביא בשבועות כדתניא חומר בשעיר מביוה"כ וכו' ויוה"כ עד שתחשך, ובפי' ר"ח גרס תניא ולא קאי אלמעלה, ורבינו שלמה מחקה ואינה גם בכריתות. מיהו יש ליישב דהתם מוכח דיוה"כ אינו מכפר [בשבועות י"ג ע"א בתוד"ה דאי לא תימא הכי עיי"ש] אמזיד ומבעט, ולכך אם עשה מלאכה בחצי היום יוה"כ תולה עד שתחשך שמא יחזור ויעשה עוד מלאכה ויבטל כפרתו כי אינו מכפר אלא על מי שאינו עוסק עוד במלאכה. והיינו נמי שיסד רבינו משולם בפנות ערב תמחה זדוני.
<h2>דף ז:</h2>
[ויקרא כ"ד ט"ו] ונשא חטאו. רבי יהודה אומר נאמר כאן נשיאות חטא ונאמרה להלן נשיאות חטא, מה נשיאות חטא אמור להלן כרת אף כאן כרת. [תורת כהנים אמור פי"ט ה"ו]. ונאמר להלן נשיאות חטא. פירוש בפרש' פסח שני והאיש אשר הוא טהור וכו' חטאו ישא האיש ההוא, מה להלן כרת דכתיב ונכרת האיש אף כאן כרת. וקסבר מגדף לאו היינו מברך את השם, הילכך לא חזינן ביה כרת אלא מגזרה שוה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ונאמר להלן נשיאות חטא, בפסח שני והאיש אשר הוא טהור וגו' חטאו ישא האיש ההוא. מה להלן כרת דכתיב ונכרת, אף כאן כרת. וקסבר מגדף לאו היינו מברך השם, ולכך כרת במברך השם יליף בג"ש, אבל במגדף כתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה. וכן מפרש בפ"א דכריתות ובפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ג ע"ב].
[ויקרא י"ב ב'] וילדה, עד שתצא ממקום הוולד פרט ליוצא דופן. ר"ש אומר יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבים עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים של בן. [תורת כהנים תזריע פרשה א' ה"ד]. וילדה עד שתלד ממקום הולד, פירוש ממקום שראוי להולד בו. ובמסכת נדה פר' יוצא דופן [מ' ע"א] דריש ליה מאשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם. ואותו המדרש מחוור יותר מזה ולזה איני יודע טעם אלא מדכתיב וילדה ולא אמר ותלד כמו שאמר תזריע אלא וילדה כלומר ממקום שאשה אחרת יולדת ממנו. ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כולד. טעמיה דר' שמעון דכתיב ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן ובלבד שיהא פטור מחמש סלעים של בן דבפטר רחם תלה רחמנא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. הרי הוא כילוד, ממקום לידה. וחייבין עליו קרבן, לידה. ויוצא דופן נלקח ע"י חתיכת פריסה שע"י סם. ובפ' יוצא דופן [נדה מ' ע"א] מ"ט דר' שמעון תלד לרבות יוצא דופן. שפטור מחמש סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא.
[ויקרא י"ב ו'] ובמלאת, אינה מביאה בתוך מלאת ואם הביאה בתוך מלאת לא יצא. יכול לא יביא בתוך מלאת על הוולדות הראשונות, ת"ל תביא. לבן, לחייב על כל בן ובן. לבת, לחייב על כל בת ובת. וכשהוא אומר או לבת להביא את המפלת אור לשמונים ואחד שתהא חייבת בקרבן כדברי בית הלל, שבית שמאי פוטרים מן הקרבן. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים לנו ברואה אור לשמונים ואחד שהוא טמאה. אמרו להם ב"ש אי אתם מודים במפלת לשמונים ואחד שהיא חייבת בקרבן. אמרו להם ב"ה מ"ש אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן. אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שכן יצא לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. אמרו להם ב"ה והרי המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצא לשעה שהיא ראויה בה קרבן וחייבת בקרבן. אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור, תאמרו במפלת אור שמונים ואחד שהרי הלילות אין ראוים לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור. הרואה דם אינה מוכחת שהמפלת תוך מלאת דמיה טהורים ופטורה מן הקרבן. אמרו להם ב"ה וכשהוא אומר או לבת להביא את המפלת אור לשמונים ואחד שתהא חייבת בקרבן. [תורת כהנים תזריע פ"ג הלכה א'—ב']. ובמלאת, אינה מביאה בתוך מלאת. פי' מפני שהוא מחוסר זמן בבעלים וכמו שאין ראוי להקריב קרבן שהוא מחוסר זמן בגופו כך בעלים מחוסרי זמן אינם ראויין להקריב קרבנם. יכול לא תביא על הולדות הראשונים, פי' שכבר ילדה ונתחייבה אלא ששהתה קרבנותיה ואם תרצה לשלחו בתוך מלאת של ולד אחרון יכול לא תביא ת"ל תביא. לבן לחייב על כל בן ובן, פי' שאם ילדה עכשו ולאחר השלמת ימי טהרתה הפילה או ילדה הרי היא חייבת קרבן על כל ולד וולד. כשהוא אומר או לבת להביא המפלת אור לשמונים ואחד. פי' ליל שמונים ואחד שכבר יצאו כל שמונים יום של נקבה אלא שעדין לא הגיע ליום אחד ושמונים ואינה ראויה להביא קרבנה, וקסברי ב"ה לילה אין מחוסר זמן, אי נמי משום דרחמנא רבייה דכתיב או לבת. וכולה שמועה איתא בכריתות פר' א' [ז' ע"ב]. אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן, פי' כאלו אמר ועוד אם שוה לו לטומאה, ושתי קושיות הקשו בית הלל לבית שמאי וגם השיבום על שתיהם, וזהו שאמרו הרואה דם אינה מוכחת כלומר גם לקושיא שאמרתם למה לא נלמד קרבן מן הטומאה, תשובתכם שאין ללמד זה מזה שהרי המפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול לא (הביא) [תביא] בתוך מלאת על וולדות הראשונות, אפילו אם חייבת כבר קרבן, שעברה כבר שנה שילדה ושום קרבן לא הביא' יכול לא תביא בתוך מלאת של ולד זה שעומדת בו, ת"ל תביא, כיון שהוא לאחר מלאת לולד ראשון. והרב ר' הלל הכי גריס לה, יכול לא תביא תוך מלאת, אבל תביא תוך מלאת על ולדות הראשונות, ת"ל ובמלאת תביא אבל לא תוך מלאת, והכי פי' דהיא עצמה לא תביא, דלא אתי עשה דהבאה וידחה את עשה דטומאה. וקשה אמאי צריך קרא להכי כיון דאפשר לה ליטהר ולהביא. ועוד והרי איפשר לה על ידי שליח, מאחר שאין קרבנה טעון סמיכה. וגם אין נראה לפרש שבא הכתוב למעט דבתוך מלאת לא תשלח קרבן שכבר חייבת קודם לכן. לבן לחייב על כל בן ובן, דלא הוי צריך למיכתב אלא ובמלאת ימי טהרה תביא כבש וגו', שהרי כבר פי' טהרתן של בן ובת למעלה. להביא את המפלת אור לשמנים ואחד, בלילה שלאחר שמנים, כדברי ב"ה שמחייבין כדמפרש ואזיל, ואיתא במתניתין רפ"א דכריתות. אי אתם מודים ברואה אור לשמנים ואחד שהיא טמאה נדה, א"כ אין דין לילה כדין יום שלפניו שדמיה טהורין. אמרו להם ב"ש אבל, כמו אבל שרה אשתך, לשון אמת וקבלת דברים. אם שיוה לטומאה, אם דומה לו לטומאת נדה הרואה בהן. לא ישוה לו לקרבן, בתמי'. שכן יצתה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, דיום הוא ראוי להקרבת קרבן ולא לילה, דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו', וכל זמן שילדה ועדיין לא הגיע זמן הקרבת קרבן הכל בכלל ולד ראשון. המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת שאין קרבן יחיד קרב בו ואתם מודים שחייבת קרבן, שאעפ"י שאינו ראוי לכתחלה לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור, ולכך קרינא ביה שראוי גם לקרבן יחיד דאם עבר כהן והקריבו ה"נ דיצאת בו, ומ"מ זהו מכח מה שראוי לקרבן ציבור הוא. הרואה דם אינה מוכחת שאתם מדמין על ולד שני חיוב קרבן על ולד שני בליל פ"א, כמו רואה דם שהיא טמאה נדה, שהרי מצינו רואה דם שהיא טמאה ואינה בת קרבן על ולד שני באותה שעה, שהמפלת תוך מלאת וכו'. או לבת להביא את המפלת וכו'. עקר טעמייהו מיתורא דהאי קרא או לבת להביא, ומה שדנו עם ב"ש להוציאם מסברתם. ובתוספתא תניא אמרו להן ב"ש הרי אמרתם הלילה מצטרף עם היום הבא אחריו, וכשם שחייבת ליום פ"א כך חייבת לאחר פ"א. אמרו להם ב"ה הרי הוא אומר או לבת וכו'. ובפ"א דכריתות שאל ר' אושעיא לבר קפרא אי טעמייהו דב"ה דלילה לאו מחוסר זמן הוא, והוי בדין זה נמי זב שראה ג' ראיות בליל שמיני וחייב קרבן שני, או דלמא לעולם סבר לילה מחוסר זמן היא וגבי יולדת משום דמייתר קרא או לבת.
<h2>דף ח.</h2>
[ויקרא י"ב ז'] תורת היולדת, האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב, אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרים של כסף נכנס לבית דין ולמד האשה שיש עליה חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות מביא[ה] קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, ועמדו קנין ביום בריבעתין. [תורת כהנים תזריע פ"ג ה"ז]. תורת היולדת להביא את האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות וכן חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות שמביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. ולהכי רבי רחמנא תורת לקרבן אחד להתירה בזבחים, אבל ליפטר ידי חובתה כיון שהן ודאות חייבת להביאן כדאמרי' לעיל [ה"א] לבן לחייב על כל בן ובן זו משנה הראשונה. אבל כיון שראו את הדוחק של קינין חזרו ואמרו שאפילו ודאות אין עליה חובה, אעפ"י שכבר נתחייבה בכל לידה ולידה להביא קרבן, אם עברה ושהתה הרי היא כאשה שנטמאת טומאות הרבה אעפ"י שהיא חייבת לטבול בכל טומאה וטומאה בזמנה דטבילה בזמנה מצוה ואינה רשאה לשהותה ואעפ"י כן אם עברה ושהתה טובלת טבילה אחת לכולן והיא טהורה, אף קרבן זה כיון שאינו בא לכפרה אלא להכשירה בזבחים הרי היא כטבילות ומביאה קרבן אחד והשאר אין עליה חובה. ובתחלה כמו כן כך היה דעת החכמים אלא שלא רצו לגלות מפני הפשיעה כדי שלא תפשע ותשהא קרבנותיה כדי להפטר בקרבן אחד, וכיון שראו הדוחק שנדחקו ביוקר הקינין גלו את הטעם ולמדו אותו בפרהסיא וכולה שמעתא איתא בכריתות פרק א' [ח' ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ספק ה' לידות, שעברה בנהר והפילה ואינה יודעת מה הפילה אם ולד אם רוח והפילה כלן כל א' וא' לאחר שמנים של ראשון שראויין להיות ימי מלאת לנקבה. ספק ה' זיבות שראתה בכל פעם ג' ראיות ואינה יודעת אם בימי זיבה או בימי נדה. מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבאה על הספק, כדתנן אלו מביאות קרבן ואינו נאכל בפרק א' דכריתות [ז' ע"ב ח' ע"א] חמש לידות ודאות חמש זיבות ספק וכו', ומסיים בה ר' עקיבא אומר בין על הודאי בין על הספק כשמביאה קרבן תאמר על אחת מהן ותיפטר ומדמו להו לטבילה דמאן דמיחייב ה' טבילות כיון דטבל חדא זימנא איטהר. רש"י לא גריס הכא בדברי ר"ע ותיפטר וטעמו נראה שדבר שקול הוא, על ודאי היה צריך לפרש תיפטר כדי לאכול בקדשים אבל מ"מ חייבת להביא על המותר כשתשיג ידה, ועל ספק תיפטר לגמרי, ולכך לא גרסינן ליה, מיהו אפילו אי גרסי' ליה היה צריך לומר דלצדדין קתני כדפרי'. ומיירי בענין שקרבן לידה וזיבה שלה שוין. עד שיהו בדינרין של כסף. ובמתני' לא גרסי' אלא עד שיהו בדינרין, והיינו נמי דינרי כסף כדמוכח בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב]. ה"ג רבינו יעקב מביאה קרבן ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, ול"ג ואין השאר דליכא שום תנא דמיפטר ליה לגמרי, ולכך עמדו ברבעתים שמותר חובה שעליה יכולה להביא כל השנה ואינה מעכבת לאכול בקדשים, ועוד אי רשב"ג פטר לה לגמרי א"כ פליג אתנא קמא והוי ליה מעשה לסתור. ורבינו שלמה גריס שם ואין השאר עליה חובה, ופי' אע"ג שהקל על דברי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתיך, שהיה ירא שיחדלו העניות מלהביא ויבואו לאכול בקדשים בטומאת הגוף. ואינו נראה, ואפילו אם דרש להם כך כדי שימכרו בזול, מ"מ לא היה לו לרשב"ג להוציא שקר מפיו דלא כהלכתא. ובסוכה [ל"ד ע"ב] דאמר להן שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון. וכן בפסחים [ל' ע"א] אמר להו להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' שמעון, הכי הוה סבירא ליה ולא היה אומר שקר. ברבעתים פי' רש"י שני קינין בשני רבעי כסף רובע לקינו, וכן אמרינן התם [כריתות ו' ע"א] קן אחד משיתסר בעשירות, דעשיר מביא כבש בסלע, ובסלע ד' דינרין, ורובע דינר הוא א' משיתסר בסלע, דהיינו שני זוזי, דדינר צורי הוא ח' זוזי מדינה. וקשה דביומא פ' הוציאו לו [נ"ה ע"ב] דקאמר גבי חטאת העוף שמתו בעליה ונישקול ד' זוזי ונישדו בנהרא והנך לישתרו, ופרש"י ד' זוזי מדינה דהיינו חצי דינר צורי. וי"ל ההוא שיעור קאמר שהי' בימי חכמי התלמוד, א"נ רגיל התלמוד לומר כך ד' זוזי, דאי בעי שקיל ד' זוזי ופסיל ליה מתרומה, בסוף פ"א דגיטין [י"ג ע"א וכן בב"מ פ"ט וע' תוס' מנחות ק"ז ע"ב ד"ה כבש] שקול ד' זוזי ואוזפי' לפלוני עניא, ולא כמו שפרש"י בד"ה רובע לקינו היינו רובע סלע חצי דינר, ואינו, כדאוכחן דהוא חד משיתסר בסלע. מיהו ודאי אין לו שיעור ויכול להביא אפילו במשהו. ובפ' הזהב [נ"ב ע"א] קאמר עד כמה תחסר ויהא רשאי לקיימה, בסלע עד שקל, בדינר עד רובע, והתם מפרש רובע שקל, וקשה דהכא משמע דסתם רובע רובע דינר, וי"ל שאני התם, דאי רובע דינר הוי ליה למימר בדינר עד רובעו, מיסוד ר' יצחק בר' שמואל זצ"ל.
<h2>דף ט.</h2>
[ויקרא א' ט"ו] והקריבו, מה ת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני יונה את קרבנו יכול אין פחות משתי פרידין תלמוד לומר והקריבו אפילו בפרידה אחת. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ז' ה"א]. לפי שנאמר והקריב מן התורים, מייתי לה בפר' מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] ובפר' קדשי קדשים [זבחים ס"ה ע"א, ושם בתוס']. ת"ל והקריבו. תימא בשחיטת חולין [כ"א ע"א] קאמר אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת"ל והקריבו, אלמא צריך דרשא. וי"ל דרשא דהכא דאמר אפילו פרידה אחת מדסמכיה לוהקריבו לתורים ובני יונה, והתם דריש ליה מדסמכיה לוהקטיר.
[ויקרא א' ד'] ונרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו. ועל מה המקום רוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת ב"ד מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי ענשן אמור, ועל מה המקום רוצה לו, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ד ה"ח]. מלמד שהמקום מתרצה לו, מתפייס ומוחל לו. הרי עונשו אמור, לכל א' כדאית ליה ולא כפרה העולה. ואין לומר בשגגת לא תעשה או בזדון לא תעשה ובדלא אתרו ביה באה עולה לכפרה, כי לא מצינו מזיד בלא התראה מתכפר בקרבן. ואין דומה להנהו דמביאין על הזדון כשגגה [משנה כריתות ט' ע"א], דהתם פי' כל זדון אפי' בהתראה. וכן בשגגת לא תעשה לא מסתבר לאוקמא. על מצות עשה, שעבר על מצות עשה אפילו במזיד. ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, כגון אונס שגירש שהוא בעמוד והחזר וכן שלוח הקן ונותר. ובפ' אמר להם הממונה [ל"ו ע"א] עולה על עון לקט שכחה ופאה. ובפ"ה דזבחים [ז' ע"ב] אמר רבא עולה דורון הוא, היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי בדאיכא תשובה הא תני עבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, אלא ש"מ דורון הוא. וכן אמר בפ' בתרא דיומא [פ"ו ע"א] עבר על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה תשובה מכפרת. והשתא אע"ג שנמחל לו והפריש עולה על כך אין זה חולין לעזרה. וא"ת דבפ"א דחגיגה [ה' ע"א וע"ש בתוס'] מוכח שם דתשובה מכפרת מיד אפילו על שאר עבירות, דאמר התם כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין מיד, וא"כ עולה למה לי. וי"ל לאו דוקא אלא מוחלין קצת עד יום הכפורים שנגמר מחילה גמורה.
כל העריות לא עשה בהם את הקטן כגדול, ושפחה עשה בה הקטנה כגדולה. כל העריות עשה בהם המערה כגומר, ושפחה לא עשה בה את המערה כגומר. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוים במכות ובקרבן, ובשפחה היא לוקה והוא אינו לוקה, הוא מביא קרבן והיא אינה מביאה קרבן. כל העריות בחטאת, ושפחה חרופה באשם. כל העריות בנקיבה, ושפחה בזכר. כל העריות חייב על כל ביאה וביאה, ובשפחה אינו חייב אלא אחת על ביאות ערוה. כל העריות לא עשה בהם מזיד כשוגג, ושפחה עשה בה את המזיד כשוגג. [תורת כהנים קדושים פ"ה הלכה ח'—י']. כל העריות עשה בהם קטן כגדול ועל הקטנה כגדולה, את שהוא ראוי מהם לעונשין נענש אפי' ע"י קטן או קטנה ובלבד שיהא הקטן מבן תשע ולמעלה או הקטנה מבת שלוש שנים ולמעלה, אבל בשפחה לא עשה בה קטנה כגדולה שאם אינה היא בת עונשין אף הוא אינו נענש עליה דבדידה תלה רחמנא אבל היא נענשת ע"י קטן בן תשע כדאמרי' לעיל דהכי אמר רחמנא אם בקורת תהיה והביא את אשמו דמכדי כת' ואיש כי ישכב את אשה וכו' דבגויה דידיה פתח קרא איבעי ליה למכתב ברישא והביא את אשמו והדר בקורת תהיה אלא ש"מ בדידה תליא מילתא ולא בדידיה והכי איתא בכריתות כל העריות לא עשה מזיד כשוגג ושפחה עשה מזיד כשוגג. פירוש לגבי דידיה דמייתי עלה קרבן מייתי נמי אמזיד כשוגג כדאיתא לעיל. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כל העריות עשה בהן קטן כגדול ושפחה לא עשה בה קטנה כגדולה, פירוש שבכל העריות חייב גדול על הקטנה אם היא בת ג' שנים ויום אחד וכן חייבת גדולה על הקטן שהוא ראוי בן ט' שנים ויום אחד, אבל בשפחה לא עשה קטנה כגדולה שאם אינה בת עונשין גם הוא אינו מביא קרבן דהכי אמר רחמנא אם בקורת ומלקות תהיה בשפחה גם הוא והביא את אשמו כדמפרש בכריתות [י"א ע"א], מיהו היא נענשה אפילו ע"י קטן בן ט' שנים ויום אחד כדאמרינן לעיל דאינו תולה עונש שפחה באיש. ושפחה עשה מזיד כשוגג אפי' אם שגג האיש מביא קרבן [כנראה שבגי' הת"כ שלו היה כתוב כאן בבא דכל העריות לא עשה בהן מזיד כשוגג וכו' מה שכתוב בת"כ שלנו בסוף הפרק]. כל העריות עשה מערה כגומר, דאיתקוש לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות בהעראה בפרק הבא על יבמתו [יבמות נ"ג ע"ב], אבל בשפחה חרופה שכבת זרע כתיב. כל העריות בנקבה, כשבה או שעירה חוץ ממשיח ונשיא שהמשיח מביא פר והנשיא מביא שעיר.
(ויקרא ה' כ"ד) [או מכל אשר ישבע עליו לשקר], עד שיהא מתכוין לו. מכאן אתה אומר שחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ואינו חייב על שגגתה. מה הוא חייב על זדונה אשם בכסף שקלים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ג ה"ז]. עליו עד שיהא מתכוין לו. פי' עד שיתכוין לכפור בפקדון פרט למי ששכח את הפקדון ונשבע לו עליו שזה אנוס הוא. מכאן אתה אומר וכו'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. עליו עד שיהא מתכוין לו מכאן אתה אומר כו', תנן לה בפ' שבועת הפקדון [ל"ז ע"ב]. וחייב על זדון השבועה, אם כפר ונשבע במזיד, וכן חייב על שגגתה שאינו יודע ששבועה זו אסור' אבל הוא מזיד בפקדון. ואינו חייב על שגגתה, גרידתא כגון שנעלם ממנו ממון וסבור דבקושטא אישתבע והכי איתא בתוספתא [שבועות פ"ב ה"ה] איזהו זדון הפקדון עם זדון השבועה שהוא חייב היה לו פקדון בידו והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון הפקדון עם זדון השבועה שהוא חייב ואיזהו זדון הפקדון עם שגגת שבועה היה לו פקדון ולא היה יודע שכל הנשבעין מביאין קרבן זהו זדון הפקדון עם שגגת שבועה ואיזהו שגגת הפקדון שהוא פטור לא היה בידו הפקדון, פי' כגון שהיה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחר בהגוזל קמא [ק"ה ע"א] או שהיה בידו פקדון ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. ובירושלמי [שבועות פ"ד ה"ב] גרסינן כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם את תופס את הזדון כשגגה עד שיודיע הכתוב שהיא שגגה, ובתלמוד דידן [ע' כריתות ט' ע"א] שטה אחרת. אשם בכסף שקלים, יליף בערכך בערכך כדאמ' פרק דם שחיטה [כריתות כ"ב ע"ב].
[ויקרא י"ט כ"ב] וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא, מלמד שהיה מביא חטאת אחת על ביאות הרבה. ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לעשות את המזיד כשוגג. [תורת כהנים קדושים פ"ה ה"ז]. שמביא אחת על ביאות הרבה, מיתורא דאשר חטא קדריש, והיינו שבא על שפחה אחת כמה ביאות, אבל אם בא על ה' שפחות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כדמפרש בפ"ב דכריתות [ט' ע"א], וכן בפר' כלל גדול [שבת ע"ב ע"א] דקאמר הכל מודים על שפחה חרופה וכו'. לעשות שוגג כמזיד, בקרא כתיב במזיד [בת"כ שלנו לעשות מזיד כשוגג וכן הוא בכריתות (ט' ע"א) וגירסת המפרש היא כמסקנא דש"ס שם אלא אימא וכו'].
יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול, ודין הוא, אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה שבשתי ידיעות ובעולה ויורד והותרה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, ומניין הקומץ והלבונה והקטורת מנחת נסכים מנחת כהנים ומנחת משיח, תלמוד לומר אל הקדשים אשר יקדישו, לרבות את כולם. יכול יהו חייבים עליו [מיד], תלמוד לומר אשר יקרב(ו). אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר אשר יקרב(ו), לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב. הא כיצד את שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירים משיקדש בכלי. [תורת כהנים צו פט"ו הלכה ד'—ה']. יכול יהו חייבין עליהן מיד. פי' שיקדשו קדושת פה אם אכלן בטומאת הגוף יהא חייב. ת"ל אשר יקרב אל הקדשים. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב והכתיב אשר תאכל ואכל אלא עד שיוכשר ליקרב, את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין משקדש בכלי, ולמעלה [פרשה ט' ה"ח] למדנו לאותן שיש להם מתירין עד שיקרבו מתיריהן מדכתיב כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וכו' בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה וכו', וכאן למדנו את שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה וכו' שאין להם היתר לטהורים ומנין שיהא חייב עליהם משיקדשו בכלי שרת, לכך נאמר אל הקדשים לרבות את כולם אשר יקריבו עד שיקרבו מתיריו ומאי ניהו משיקדשו בכלי שהרי אין להם מתירין אחרים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אלא על דבר שחייבין עליו משום פגול, דהיינו דברים הניתרים ולא דברים המתירים. ודין הוא לומר כן פגול בחטאת קבועה וידיעה אחת באחרונה אע"ג דקודם שאכלו לא ידע מעולם שזה היה פיגול חייב. ולא הותר מכללו פגול אפילו בציבור אסור. טומאה שבשתי ידיעות ידיעה בתחלה ובסוף והעלמה בנתים. יכול יהו חייבים עליו מיד אם אכלו בשר בטומאה קודם שנזרק הדם ת"ל יקרב, ר' אלעזר מפרש לה ואזיל וכי יש נוגע חייב והלא אינו חייב אלא א"כ אכל כדכתיב בתריה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגו'. שיוכשר ליקרב, ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב מתירי קדשים ואחר כך יאכלם וטומאתו עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה. יש לו מתירין, כגון אימורין ובשר שהדם מתירן ושירי מנחה שהקומץ מתירן. ושאין לו מתירין, כגון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח. משקדשו בכלי, שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן. ומייתי לה בפ' ב"ש [זבחים מ"ה ע"ב מ"ו ע"א], והתם אמ' ר' יוחנן שלש כריתות בקדשים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינם נאכלים, ולר' שמעון דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה לאתויי חטאות הפנימיות וכו'. והקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש אמאי כתב פרטא למעוטי קדשי בדק הבית והלא שמעינן מדכתיב יקרב בהוכשר ליקרב והיינו בקדשי מזבח, וי"ל מאחר שמצינו שממעט קדשי בדק הבית מפרט דרשינן ליה ליקרב בהוכשר ליקרב, אבל אי לא הוה פרטא לא הוה דרשינן יקרב בהוכשר ליקרב, א"נ הוה אמרינן קדשי מזבח בהוכשר ליקרב וקדשי בדק הבית אפילו בלא הוכשר לכך צריך פרטא למעטינהו. ועוד הקשה אמאי לא אמרינן יצאו שלמים לחלק דהא בעריות אמרינן [כריתות ב' ע"ב ט' ע"א] ואל אשה לחייב על כל אשה ואשה, ובכריתות [ט"ו ע"ב ט"ז ע"א] משמע דזבחים אינן מחלקין. ובשחיטת חולין [צ"א ע"א] שני גידין משתי בהמות מחלקין.
<h2>דף ט:</h2>
[ויקרא י"ב ז'] תורת היולדת, האשה שילדה וולדות הרבה והפילה בתוך שמונים לנקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים לנקבה וכן המפלת תאומים מביאה קרבן אחד. רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי. [תורת כהנים תזריע פ"ג ה"ו]. ר' יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני, דס"ל מולד הראשון מנינן דנמצא ולד שלישי אינו בתוך של ראשון ולכך צריכה קרבן שני, ורבנן סברי מולד שני מנינן נמצא כל אחרון בתוך מלאת של חבירו, בפ"ב דכריתות.
יכול אף ללידה אף לזיבה תביא קן אחד ת"ל [ויקרא י"ב ז'] זאת. [תורת כהנים תזריע פ"ד ה"א]. יכול אף ללידה אף לזיבה תביא קן אחד, פי' ותהא טהורה לאכול בזבחים כמו שהיא טהורה בחמש לידות וחמש זיבות ת"ל זאת. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול אף ללידה ולזיבה תביא קן אחד ת"ל זאת. ובפ"ב דכריתות פריך אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד, אלא אימא הכי יכול אף על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, ת"ל זאת.
<h2>דף י.</h2>
[ויקרא י"ב ד'] ושלושים יום, יכול בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל יום מה יום כולו אחד אף שלושים כולו אחד. יכול שלושים סמוכים ושלשה בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל ושלושים יום ושלשת ימים מה שלושים סמוכים אף שלשה סמוכים. [שם פסוק ה'] וששים יום, יכול בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל יום מה יום כולו אחד אף ששים כולן אחד. יכול ששים סמוכים וששה בין סמוכים בין מפוזרים, ת"ל וששים יום וששת ימים מה ששים סמוכים אף ששה סמוכים. [תורת כהנים תזריע פ"א ה"ז, פ"ב ה"ג]. ושלושים יום, יכול בין סמוכים בין מפוזרים. פירוש שאם הפילה תאומים האחד תחלה והשני משהתחילה ימי הטהרה שהרי הפסיקה ביניהם ימי הטומאה של ולד שני יכול תחזור ותשלים ימי הטהרה של ראשון. ולדעת ר' יהודה איצטריך דאמר ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה כדאיתא בכריתות פר' ד' מחוסרי כפרה וסד"א כיון דולד ראשון גורם וכמאן דאיתיה דמי לענין טומאה וטהרה נמי כמאן דאיתיה דמי וליהדר ולימלי ליה יומי טהרה קמ"ל דרצופין בעינן, וכיון דאתיא טומאה דשני ואפסקה להו תו לא מני להו ימי טהרה לא לראשון ולא לשני לשני לא דהא ולד שני כמאן דליתיה דמי וראשון עיקר לראשון נמי לא הואיל ומפוזרים הם. יכול שלושים סמוכים דכתיב בהו יום ומשמע כל שלושים כיום אחד הן אבל שלושה דכתיב בהו ימים יכול אפילו מפוזרים שאם ספרה השלושים ונשארו לה השלושה וילדה ולד שני תוך אותם השלשה יכול תחזור ותשלים אותם אחר טומאת השני ת"ל שלושים ושלושה הוקשו שלושה לשלושים. וששים יום וכו' יכול בין סמוכין בין מפוזרין וכו', כדפרשינן לעיל לשלושים ושלושת ימים דזכר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ושלושים יום יכול בין סמוכים בין מפוזרין, מייתי לה בפ"ב דכריתות [ט' ע"ב]. וששים יום יכול בין סמוכין וכו' אף ששים כולם אחד. בפ"ב דכריתות [ט' ע"ב] פליגי ר' יהודה (לרבנן) [ורבנן] ביולדת תוך מלאת, ומזו הברייתא רוצה להוכיח דרבי יהודה לחומרא קאמר דמוולד אחרון מונה ימי טהרה ולא מן הראשון דא"כ לא היו רצופין והוי צריך לאפסוקי בימי טומאה דשני והדר למליינהו לימי טהרה דראשון, ודחי לה לעולם רבנן היא ומשכחת לה כגון שילדה תאומים וילדה נקבה תחלה ואח"כ ילדה לזכר בעשרים לימי טהרה דנקבה דבעא למינקט ליה ז' ימי טומאה דלידה, וה"ק יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא וזכר לבסוף מפסיק טומאה דלידה באמצע ונימני לה ששים וששה מפוזרין ויהא מודה בתאומים דמראשון מנינן לה, והא דאמר[י] רבנן במתניתין דמשני מנינן לה היינו שהפילה ולד שני שנוצר ונולד בימי טהרתו של ראשון, ת"ל יום מה יום כולו רצוף אף ששים כולם רצופין ואפילו בתאומים סבירא להו לרבנן כך. וששת בין סמוכים בין מפוזרין, כגון שילדה אחר ס' לנקבה וס"ד דלאחר שתגמור ימי טומאה לשני תגמור ו' ימים לולד ראשון והדר תמנה לולד שני ימי טהרתו. ת"ל וששת ימים, וי"ו מוסיף על ששים שאינן מפוזרין ומוקי לה כר' יהודה דאע"ג דאמר התם מולד ראשון מנינן מודה הוא לענין טומאה וטהרה לא מנינן לאקולי עליה לאמשוכי ימי טהרה שלה אחר ולד שני, ומעתה מדסיפא ר' יהודה רישא נמי ר' יהודה.
<h2>דף י:</h2>
כל העריות לא עשה בהם את הקטן כגדול, ושפחה עשה בה הקטנה כגדולה. כל העריות עשה בהם המערה כגומר, ושפחה לא עשה בה את המערה כגומר. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוים במכות ובקרבן, ובשפחה היא לוקה והוא אינו לוקה, הוא מביא קרבן והיא אינה מביאה קרבן. כל העריות בחטאת, ושפחה חרופה באשם. כל העריות בנקיבה, ושפחה בזכר. כל העריות חייב על כל ביאה וביאה, ובשפחה אינו חייב אלא אחת על ביאות ערוה. כל העריות לא עשה בהם מזיד כשוגג, ושפחה עשה בה את המזיד כשוגג. [תורת כהנים קדושים פ"ה הלכה ח'—י']. כל העריות עשה בהם קטן כגדול ועל הקטנה כגדולה, את שהוא ראוי מהם לעונשין נענש אפי' ע"י קטן או קטנה ובלבד שיהא הקטן מבן תשע ולמעלה או הקטנה מבת שלוש שנים ולמעלה, אבל בשפחה לא עשה בה קטנה כגדולה שאם אינה היא בת עונשין אף הוא אינו נענש עליה דבדידה תלה רחמנא אבל היא נענשת ע"י קטן בן תשע כדאמרי' לעיל דהכי אמר רחמנא אם בקורת תהיה והביא את אשמו דמכדי כת' ואיש כי ישכב את אשה וכו' דבגויה דידיה פתח קרא איבעי ליה למכתב ברישא והביא את אשמו והדר בקורת תהיה אלא ש"מ בדידה תליא מילתא ולא בדידיה והכי איתא בכריתות כל העריות לא עשה מזיד כשוגג ושפחה עשה מזיד כשוגג. פירוש לגבי דידיה דמייתי עלה קרבן מייתי נמי אמזיד כשוגג כדאיתא לעיל. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כל העריות עשה בהן קטן כגדול ושפחה לא עשה בה קטנה כגדולה, פירוש שבכל העריות חייב גדול על הקטנה אם היא בת ג' שנים ויום אחד וכן חייבת גדולה על הקטן שהוא ראוי בן ט' שנים ויום אחד, אבל בשפחה לא עשה קטנה כגדולה שאם אינה בת עונשין גם הוא אינו מביא קרבן דהכי אמר רחמנא אם בקורת ומלקות תהיה בשפחה גם הוא והביא את אשמו כדמפרש בכריתות [י"א ע"א], מיהו היא נענשה אפילו ע"י קטן בן ט' שנים ויום אחד כדאמרינן לעיל דאינו תולה עונש שפחה באיש. ושפחה עשה מזיד כשוגג אפי' אם שגג האיש מביא קרבן [כנראה שבגי' הת"כ שלו היה כתוב כאן בבא דכל העריות לא עשה בהן מזיד כשוגג וכו' מה שכתוב בת"כ שלנו בסוף הפרק]. כל העריות עשה מערה כגומר, דאיתקוש לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות בהעראה בפרק הבא על יבמתו [יבמות נ"ג ע"ב], אבל בשפחה חרופה שכבת זרע כתיב. כל העריות בנקבה, כשבה או שעירה חוץ ממשיח ונשיא שהמשיח מביא פר והנשיא מביא שעיר.
<h2>דף יא.</h2>
[ויקרא י"ט כ'] בקורת תהיה, מכות, מלמד שהיא לוקה. יכול אף הוא ילקה, ת"ל תהיה היא לוקה והוא אינו לוקה. [תורת כהנים קדושים פ"ה ה"ד]. בקורת, מכות, מלמד שהיא לוקה. מפרש בכריתות בקורת תהיה בקריאה תהא כדתנן האחד מונה והשני קורא והשלישי אומר הכהו, פירוש קורא עליו המקרא והפלא ה' את מכותך וגו'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. בקורת מכות. ובמס' כריתות מפרש בקראי תהא כדתנן מכות [כ"ג ע"א] גדול שבכולן קורא, שבשעת המלקות היה קורא והפלא ה' את מכותך.
[ויקרא י"ט כ'] כי ישכב את אשה, פרט לקטנה. שכבת זרע פרט למערה. והיא שפחה, יכול בשפחה כנענית הכתוב מדבר ת"ל והפדה, אי והפדה יכול כולה ת"ל לא נפדתה, הא כיצד פדויה ואינה פדויה, את שחצייה שפחה וחצייה בת חורין המאורסת (לבן חורים) [לעבד עברי] הכתוב מדבר דברי ר' עקיבא. רבי ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת (לבן חורים) [לעבד עברי]. רבי אלעזר בן עזריה אומר כל עריות כבר אמורות משאר אין לנו אלא שחצייה שפחה וחצייה בת חורים המאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים לא יומתו כי לא חופשה בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני. [תורת כהנים קדושים פ"ה ה"ב]. זו שחציה שפחה וחציה בת חורין מאורסת לבן חורין דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית מאורסת לעבד עברי, משמע, דאי לבן חורין לא הוי ייחוד משום דאסירא ליה הילכך לא מיחייב עלה בייחוד דבן חורין. והתם קמפרש טעמא לר' ישמעאל דהפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם. ומאורסת לעבד עברי פי' מיוחדת לעבד עברי דכתיב לא יומתו כי לא חופשה מכלל דהוא חפשי, אלמא לאו במיוחדת לעבד כנעני קא משתעי קרא. ר' אלעזר בן עזריה אומר כל עריות מפורשות וכו' אלא זו שחציה שפחה וחציה בת חורין, מפרש בכריתות [י"א ע"א] ומאורסת לעבד עברי, וקא מקשה התם ר' אלעזר בן עזריה היינו ר' עקיבא, התם ר' אלעזר הוא דקא"ל לרבי ישמעאל בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני, מכדי כתב ליה קרא כי לא חופשה והפדה לא נפדתה למה לי ש"מ לחציה שפחה וחציה בת חורין הוא דאתא, פי' מדשני קרא בדבוריה דגבי חופשה לא כתב הכי והכא כתיב והפדה לא נפדתה ש"מ דוקא קאמר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. וחציה בת חורין המאורסת לבן חורין. ובפר' השולח [גיטין מ"ג ע"א] מפרש רב ששת מאורסה מיוחדת, דקידושין לא תפסי בה, ומדמה לה למקדש חצי אשה דאינה מקודשת, וניחא לן נמי דגרסינן בדר' עקיבא לבן חורין ובדר' ישמעאל לעבד עברי. אבל בפ"ב דכריתות [י"א ע"א] בשניהם גרסינן עבד עברי, וטעמא הוי בחציה שפחה וחציה בת חורין במילתיה דר' עקיבא דוקא לעבד עברי דמותרת לו שפחה הוי שפיר מיוחדת, אבל לבן חורין דאסורה ליה לא הוי חיוב בייחוד שלו. וטעמא מפרש שם לר' ישמעאל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם ואינה פדויה כלל, ומיוחדת לעבד עברי דכתיב לא יומתו כי לא חופשה מכלל דהוא חופש אלמא עבד עברי הוא. ור' אלעזר בן עזריה אומר כל עריות מפורשים וכו' באיזה ערוה מיירי ויש מהן בק"ו ויש מהן בג"ש, אבל זו סתימה באיזו שפחה מיירי אין לנו אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין. והתם פריך רבי אלעזר בן עזריה היינו ר' עקיבא, ומשני התם ר' אלעזר הוא דקאמר ליה לר' ישמעאל בעלמא כוותיך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתוב ליה קרא כי לא חופשה והפדה לא נפדתה למה לי ש"מ לחציה שפחה וחציה בת חורין היא דאתא, פירוש מדשני קרא בדיבוריה ולא קאמר גם לא נפדתה.
<h2>דף יא:</h2>
[ויקרא ד' כ"ג] הודע לו ולא שאמרו לו אחרים אין לי אלא שאמרה לו שפחה מנין אפילו אמרה לו אשה. אוציא את שאמרה לו אשה שאין אשה כשירה לעדות מניין אפילו אמרו לו קרובים. אוציא את שאמרו לו קרובים שאין כשירים להעיד בו מניין אפילו אמר לו עד אחד. אוציא את שאמר לו עד אחד שאין מחייבו אלא שבועה מניין אפי' אמרו לו שנים ת"ל הודע לו ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אעפ"י שאינו מכחיש ת"ל או הודע אליו והביא. אביא את שאמרו לו שנים שכן מחייבים אותו מיתה מניין אפי' אמר לו עד אחד אביא את שאמר לו עד אחד שכן מחייבו שבועה. מניין אפילו אמרו לו שנים קרובים אביא את שאמרו לו קרובים שכן כשרים להעיד במקום אחר. מניין אפי' אמרה לו אשה אפי' אמרה לו שפחה ת"ל או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו. אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. אמר לו רבי יהודה היאך אומרים לו עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי. אמר ר"ש אם אמר מזיד אני פטור. רבי מאיר אומר אם אמר מתחילה מזיד אני שומעים לו, אבל אם היה דן עמהם כל היום ולבסוף אמר מזיד אני אין שומעין לו. כיוצא בו אמר ר' מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעים לו, אבל אם היה מיגען כל היום ובאחרונה אמר תנאי היה בלבי אין שומעים לו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"ז הלכה א'—ה']. אמ' לו ר' יהוד' וכי אין אתה אומר לו עמוד והתודה וכו' שכן מצינו בחטאת עולה ויורד [דכתי'] והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה וכן בפר ושעיר של יום הכפורים ובשעיר המשתלח שהוא מתודה ומהם נלמד לכל הקרבנות שמכפרין שטעונין ודוי אי נמי מן הוא גופיה דכתי' ביה בשגגה ואשם ודרשי' ביה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואין תשובה בלא ודוי כדכתיב ומודה ועוזב ירוחם. ובכריתות פר' ג' מפרש טעמיה דר' יהודה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כלומר כפרת האדם טובה היא לו, הילכך על טובת עצמו מי נאמן להטיבו יותר ממנו ואם הוא אומר שאין הטובה הזאת ראויה לו מי יוכל להביאה עליו על כרחו. ואפשר דתרוייהו חד טעמא נינהו כי הודוי היא הכפרה שאין כפרה מועלת אלא בתשובה ובודוי ואם הוא אומר לא חטאתי ואינו רוצה להתודות הרי שהוא אינו רוצה בכפרה זו ואם הוא אינו רוצה אין אנו יכולין להביא כפרה עליו כמו שאמרנו. רבי שמעון אומר יאמר מזיד אני והוא פטור, הא דר' שמעון לאו בתורת מגו קאתי לה אלא דוקא קאמר אם ירצה להפטר יאמר מזיד אני. תדע דקאמר ליה רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד אני שומעין לו אבל אם היה מיגען כל היום לומ' לא אכלתי ובאחרונה אמר מזיד אני אין שומעין לו, ואם בתורת מגו קאמר ר' שמעון הרי בתחלה יכול לומר מזיד אני ומן הדבור הראשון יפטר, אלא ש"מ דוק' קאמ' וקא' ליה ר' מאיר אם בתחלה אמ' מזיד אני אין הכי נמי כדקאמרת אבל באחרונה אין שומעין לו. אי נמי איכא למימר דר' שמעון מגו נמי קאמר דאפי' בתורת מגו מהימן ור' מאיר מילתא באפי נפשיה הוא דקאמר, ובדאמר מזיד אני קמיירי, הכי קאמר ליה ר' מאיר לר' שמעון לא מבעיא בתורת מגו דלא מהימן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אפי' היכא דיכיל לתרוצי לדבוריה קמא אלא אפי' אמר נמי בפירוש מזיד אני איכא דוכתא דלא מהימן כגון שהוגיען בתחלה בהכחשה ולבסוף אמר מזיד אני דמדקא הדר ביה בטענתיה שמע מינה מעיקרא לאו בתורת הכי הוה אתי לה. ולא עוד דלר' מאיר היכא דקא טעין טענה אחריתי בסוף ריע טפי דאפי' בדוכת' דסבירא ליה לר' מאיר מגו הני מילי היכא דקאי בטענתיה קמייתא אבל אי הדר וטעין טענה אחריתי לא אמרי' מגו דהשתא משמע דמעיקרא הכחשה הוה והיכא דלא מתקן איהו לדיבוריה קמא אנן לא מתקנינן ליה הואיל וקא הדר ביה בטענתיה תדע דהכי הוא דקתני כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו ואם היה מיגען כל היום וכו'. הא דקתני נזיר אתה בין לענין טומאה קאמר שאם נטמא יביא קרבן טומאה בין לענין טהרה שיביא בסוף שלשים יום קרבנותיו של נזיר. והא דקתני תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על דעת אותו התנאי כדאמרינן בענין שאלת החכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאי שלא על פי חכם קאמר מה יועיל לו תנאי שבלבו והלא דברים שבלב אינן דברים אלא ש"מ על פי היתר חכם קאמר. ובכריתות פ"ג [י"ב ע"ב] גרסינן בהדיא אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי מהימן מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ומאי לא נטמאתי דקאמר לא נטמאתי בנזירות אלא בשאלה אלמא אמרינן מגו בנזיר, והכא אמר ר' מאיר דלא מהימן לומר תנאי היה בלבי ונשאלתי לחכם על ידי התנאי קשיין אהדדי, אלא ש"מ דשאני היכא דקאי בטענתיה מהיכא דקא הדר ביה דהיכא דקא הדר ביה אי מתקן ליה לטענתיה בפירוש מהימן ואי לא לא מהימן דאמרי' הא ודאי חזרה היא דמעיקרא הכחשה הואי ולא נטמאתי כלל קאמר והשתא הוא דנקט טענתא אחריתי. ואי קשיא לך להא דכריתות אמאי מודה רבי מאיר בהאי מגו ולא קא מודה במקדש ובחלבים ובטומאה, דהא אי בעי אמר מזיד הייתי ויכיל לתקוני לדבוריה קמא דמצי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולא נכנסתי שוגג אלא מזיד ולא עמדתי בטומאתי ואכלתי קדשים אלא טבלתי ואכלתי, ואפי' הכי פליג ר' מאיר ואמר דלא מהימן והכא אמאי מהימן בהאי מגו דשאלה. ונראה לי דהואיל ובידו להשאל עתה ולהפטר אפי' מטומאה הראשונה דהא קיימא לן חכם עוקר את הנדר מעיקרו הילכך כל שבידו מהימן, מיהו דוקא בדלא הדר בטענתיה ואי הדר בטענתיה צריך לתקוני טענתיה קמייתא בהדיא אבל אי לא מתקן לא מהימן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא שאמרו לו אחרי', והוא אינו מאמינן. שאמרה לו שפח', שהיא גריעה לאמירה זו שאינה מדקדקת וגם אינה ממין כשרין לעדות. והול(י)ך ומוסיף כשרי עדות עד שנים אפ"ה ממעטינן מאחר שהוא מכחישן. או יכול אע"פ שאינו מכחיש אלא מאמין להם והולך ומגרע לחייבו גם בפסולי עדות והוא מאמין להם. וטעמא דאין זה כי אם גלוי מילתא בעלמא כי גם הוא מסכים לדעת שאכל איסור, והרי קרינן ביה או הודע אליו חטאתו, ומשמע שאין צריך לזכור החטא הוא בעצמו אלא נתחייב הוא אפי' על ידי הודעת אחרים. גרסינן אביא שאמרו לו הקרובים שכן הם כשרים להעידו ממקום אחר. פי' שקרובים נאמנים להעיד עליו, והיינו לענין שהוא בכור כדאמרינן בפרק אחרון דקדושין [ע"ד ע"א] א"ר נחמן שלשה נאמני' על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר אמו כל ז' אביו לעולם. ויש ספרים שגורסין שכן הם כשרים להעיד במקום אחר, פי' עדותן כשרה לעלמא. א"ר מאיר אם הביאוהו לידי מיתה חמורה, שאם העידו שחלל את השבת בידם להורגו. וכי כיצד לא יביאוהו לידי קרבן הקל, לחייבו בעל כרחו אפי' אינו מאמינם. א"ל ר' יהודא וכי האיך אתה אומר לו התודה והוא אומר על עצמו לא חטאתי, עמוד והתודה והבא קרבן, א"נ התודה בשעת סמיכה קאמר, כלומר נהי שביד ב"ד להכריחו כדי להפריש קרבן, אבל כיצד יכריחוהו לסמוך על קרבנו ולומר חטאתי שאכלתי חלב בשוגג יהי רצון שיכופר לי בזה הקרבן והוא מחזיק את עצמו שלא חטא. ר' שמעון אומר יאמר מזיד אני והוא פטור, והשיב לר' מאיר שכבר יכול לומר מה הועיל ק"ו שלך והלא יכול לפטור את עצמו בטענה זו, וכיון שכך הוא אפי' אמר לעדים לא אכלתי דין הוא שיהא פטור דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי. וכן תנן בפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב וע"ש בתוס' י"ב ע"א]. א"ר מאיר אם בתחילה אמר מזיד אני שומעין לו, כלומר גם אני איני בא לחייב את הרשע קרבן עושה במזיד ואומר אני אכלתי במזיד, אלא אני בא לחייב לזה שסבור בדעתו שלא אכל ואנו יש לנו להאמין יותר לעדים ולדחות את עצמו ואת סברא שלו. וטענה שלך שיכול לפטור את עצמו באמירת מזיד הייתי באוכל [נ"א, והייתי כאוכל] שוגג אינה מידי, אלא אחר שדן וחלק עמהן כל היום ובאחרונה אמר מזיד הייתי אנן סהדי שזהו להחזיק דבריו [הראשונים] ואין שומעין לו. אלא ודאי חייב וממשכנין אותו הגזברין אע"ג דשאר חטאות ואשמות [ערכין כ"א ע"א] אין ממשכנין, התם מודה ורוצה בכפרה ומעצמו יביא אבל הכא לא יביא. ומיהו אין נראה דלרבנן יהא נאמן מטעם מגו דאם ירצה לומר מזיד ולכך אע"פ שמכחישן נאמן, שהרי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן כדמוכח [ב"מ פ"א ע"ב] גבי ההוא דאוגר חמרא דחבריה למיזל לנהר פקוד כו', ועוד לא חשיב מגו היכא דמשוי נפשיה רשע כדמוכח פ"ב דקדושין [נ' ע"א] בשמעת' דדברים שבלב דפריך הוי ליה למימר מזיד הייתי ומשני לא משוי אינש נפשיה רשיעא. אלא ה"פ התם דתנן אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר מתרץ הוא בכך לומר מה שאמרתי לא אכלתי היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומעתה אין לנו עוד להאמין לעדים, ומגו שאמר התם בגמ' לאו דוקא אלא כלומר יכול לומר דבר אחר. ובגמרא מזכיר תירוצא דדבוריה, אבל במגו אין לנו להאמין כל זמן שלא אמר. (ומגו) [ומיהו] אם היה אומר בהדיא מזיד הייתי נאמן כדמוכח הכא ובקדושין. וא"ת השתא פירשנו אם היה אומר מזיד היה הוי נאמן לפטור את עצמו מן הקרבן שהרי אינו מכחיש דבור העדים וקשה דבריש האשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב וע"ש בתוס'] קאמר עד אחד נאמן באיסורין וקאמר תנן נמי עד א' אמר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אם שתיק מהימן ומדאורייתא מנא לן דתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שלא הכחיש ת"ל או הודע אליו מ"מ היכא דמי אי לימא תרי דלא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד מכחיש וטעמא דקא מכחיש ליה הא אם שתק מהימן היחיד ודחי ממאי דמהימן דלמא אי שתיק שתיקה כהודאה דמיא ותדע דקתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור כו' רישא מאי טעמא מחייבי רבנן באחד ואישתיק אילימא משום דמהימן והא תרי אע"ג דבעלמא אם היה מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן אלא לאו משו' דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וא"כ מוכח דמאי דפטר ברישא וסיפא משום דקא מכחיש לה, והשתא והלא פירשנו דפטור מטעם דמתרץ דבוריה ולכך אין להאמין לעדים אבל מטעם הכחשה ממש ולא היה הדברים מעול(י)ם לא היו פוטרין רבנן. וי"ל הכי פירושא אמרו לו שנים אכלת(י) חלב והוא אומר לא אכלתי פטור היכא דאמר מזיד הייתי לא מצי עדים לחיוביה שאין יודעין האמת כי היאך יודעין שהיה שוגג מאחר שאין יודעים הודאה קצת כגון בשתיקה, א"כ זהו מטעם שאין עדותן בודאי ומהאי טעמא נמי היכא שלא אמר בהדיא מזיד הייתי אלא אמר סתם לא אכלתי דמתרץ דבוריה לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואין עדותן ודאית. וגם אין (בפירוש) סברא לחייבו ולומר חזקתו שוגג, שהרי אם מטעם זה היה לנו לחייבו דסתמא שוגג א"כ אפי' היה אומר בפי' מזיד הייתי לא היה לנו להאמינו כדי לפוטרו מקרבן שהרי לא היה לנו להוציא מחזקתו להעמידו בחזקת רשע, אלא ודאי הא דמחייבי רבנן בין בחד בין בתרי היינו בשתיקה משום דכהודאה דמיא ורגלים לדבר. ובגמרא [כריתות י"ב ע"א] קבעי מאי טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי פטור. ותימא מאי מספקא ליה והלא הטעם הוא במתני' דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרץ דיבוריה הוא. וי"ל דקתני בברייתא טעמא דנאמן על עצמו יותר ממאה ולכך מסתפק. אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי כו'. ובפ' שני נזירין בירושלמי [ה"א] מפרש תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני, פי' שלא קבל נזירותו אלא על מנת שלא יטמא וכשנטמא אגלאי מילתא למפרע דלאו נזיר הוה. ובפרק ד' נדרים [ושם בירושלמי פר' ב' נזירין] בירושלמי [ה"א] קאמר תנאי בנזירות ואין תנאי בשבועות וכו' ובתוספתא דטהרות פרק ו' פ' הנועל מביא אדם קרבן על עצמו, פי' יעשה כמו שנראה לעצמו. כיצד אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי שומעין לו אמרו לו נדרת והוא אומר לא נדרתי ומשהגיעו[הו] אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו, פי' משהגיעוהו משהראוהו סימנים ודברים עד שאינו יכול לכפור כאדם הרודף אחר חברו ומגיעו.
<h2>דף יד.</h2>
[ויקרא ט"ז כ"א] ושלח ביד איש עתי, להכשיר את הזר, עתי שיהא מזומן, עתי אף בשבת, עתי אף בטומאה. [תורת כהנים אחרי מות פרשה ד' ה"ח]. עתי אף בשבת, [דהוה אמינא] דשלוח השעיר אינה כעבודת שאר קרבנות דדוחין שבת שאפילו רבי שמעון דמחמיר בשעיר המשתלח דאמר [לעיל פ"ב, ויומא מ' ע"ב] יעמד חי עד שעת וידוי דוידוי מעכב אבל שלוח לכו"ע לא מעכב, לכך צריך לרבות ששילוחו דוחה שבת, והוה דומה לאיברים ופדרים דלא מעכבי ודחו שבת. ומיהו מביאין מירושלמי דודאי מעכב ואם מת לאחר וידוי מביא שנים ומגריל עליהם ושולחו לצוק ושל שם ירעה עד שיסתאב, וי"ל טעמא דצריך שילוחו רבוי משום דלאו קדשי מזבח הוא.
<h2>דף טו:</h2>
יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול, ודין הוא, אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה שבשתי ידיעות ובעולה ויורד והותרה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, ומניין הקומץ והלבונה והקטורת מנחת נסכים מנחת כהנים ומנחת משיח, תלמוד לומר אל הקדשים אשר יקדישו, לרבות את כולם. יכול יהו חייבים עליו [מיד], תלמוד לומר אשר יקרב(ו). אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר אשר יקרב(ו), לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב. הא כיצד את שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירים משיקדש בכלי. [תורת כהנים צו פט"ו הלכה ד'—ה']. יכול יהו חייבין עליהן מיד. פי' שיקדשו קדושת פה אם אכלן בטומאת הגוף יהא חייב. ת"ל אשר יקרב אל הקדשים. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב והכתיב אשר תאכל ואכל אלא עד שיוכשר ליקרב, את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין משקדש בכלי, ולמעלה [פרשה ט' ה"ח] למדנו לאותן שיש להם מתירין עד שיקרבו מתיריהן מדכתיב כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וכו' בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה וכו', וכאן למדנו את שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה וכו' שאין להם היתר לטהורים ומנין שיהא חייב עליהם משיקדשו בכלי שרת, לכך נאמר אל הקדשים לרבות את כולם אשר יקריבו עד שיקרבו מתיריו ומאי ניהו משיקדשו בכלי שהרי אין להם מתירין אחרים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אלא על דבר שחייבין עליו משום פגול, דהיינו דברים הניתרים ולא דברים המתירים. ודין הוא לומר כן פגול בחטאת קבועה וידיעה אחת באחרונה אע"ג דקודם שאכלו לא ידע מעולם שזה היה פיגול חייב. ולא הותר מכללו פגול אפילו בציבור אסור. טומאה שבשתי ידיעות ידיעה בתחלה ובסוף והעלמה בנתים. יכול יהו חייבים עליו מיד אם אכלו בשר בטומאה קודם שנזרק הדם ת"ל יקרב, ר' אלעזר מפרש לה ואזיל וכי יש נוגע חייב והלא אינו חייב אלא א"כ אכל כדכתיב בתריה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגו'. שיוכשר ליקרב, ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב מתירי קדשים ואחר כך יאכלם וטומאתו עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה. יש לו מתירין, כגון אימורין ובשר שהדם מתירן ושירי מנחה שהקומץ מתירן. ושאין לו מתירין, כגון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח. משקדשו בכלי, שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן. ומייתי לה בפ' ב"ש [זבחים מ"ה ע"ב מ"ו ע"א], והתם אמ' ר' יוחנן שלש כריתות בקדשים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינם נאכלים, ולר' שמעון דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה לאתויי חטאות הפנימיות וכו'. והקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש אמאי כתב פרטא למעוטי קדשי בדק הבית והלא שמעינן מדכתיב יקרב בהוכשר ליקרב והיינו בקדשי מזבח, וי"ל מאחר שמצינו שממעט קדשי בדק הבית מפרט דרשינן ליה ליקרב בהוכשר ליקרב, אבל אי לא הוה פרטא לא הוה דרשינן יקרב בהוכשר ליקרב, א"נ הוה אמרינן קדשי מזבח בהוכשר ליקרב וקדשי בדק הבית אפילו בלא הוכשר לכך צריך פרטא למעטינהו. ועוד הקשה אמאי לא אמרינן יצאו שלמים לחלק דהא בעריות אמרינן [כריתות ב' ע"ב ט' ע"א] ואל אשה לחייב על כל אשה ואשה, ובכריתות [ט"ו ע"ב ט"ז ע"א] משמע דזבחים אינן מחלקין. ובשחיטת חולין [צ"א ע"א] שני גידין משתי בהמות מחלקין.
<h2>דף יח:</h2>
[ויקרא ה' י"ח] וכפר עליו הכהן, מה תלמוד לומר מנין אתה אומר שאם בא לפניו ספק חלב ודם פיגול בהעלם אחד מנין שחייב על כל אחת ואחת תלמוד לומר שגגתו. בא לפניו ולא ידע מנין שאינו חייב אלא אחת תלמוד לומר אשר שגג. בא לפניו ספק חלב וידע ספק חלב וידע, רבי אומר כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. ר' אלעזר בר שמעון ורבי שמעון בר יהודה אמרו משום ר' שמעון אינו חייב אלא אחת שנאמר על שגגתו אשר שגג. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"א הלכה א'—ב']. וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מה ת"ל, כלומר כל זה מיותר שהרי בחטאת אין כת' כן אלא וכפר עליו ונסלח לו, אלא לרבות שאם בא לידו ספק חלב וספק דם וכו' בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת אשם תלוי שנאמר וכפר [עליו] הכהן על שגגתו שגגתו [אחת] משמע מדלא כתיב שגגותיו שמע מינה ה"ק על כל שגגה ושגגה צריך כפרה. אבל אם בא לפניו ספק חלב ולא נודע לו לא ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק עד שאכל אחרת ולבסוף נודע לו את שתיהן ספק מנין שאינו חייב אלא אחת ת"ל אשר שגג פי' רבויא הוא להביא שגגות הרבה שיתכפרו כולם בכפרה אחת. בא לפניו ספק חלב וידע פי' ידיעת ספק ואח"כ בא לפניו ספק חלב אחר וידע פי' ידיעת ספק, נמצא שיש ביניהם ידיעת ספק, ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל חטאת וחטאת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת, מתרץ לה רבה ור' יוחנן במסכ' כריתות [י"ח ע"ב] דהכי קתני כשם שאם היתה ידיעת ודאי ביניהם היו חלוקות לחטאת כך על ידיעת ספק שביניהן הן חלוקות לאשמות. ר' שמעון בן יהודה ור' אלעזר בר' שמעון משום ר' שמעון אמרו אינו חייב אלא אחת שנאמר וכפר על שגגתו אשר שגג אפי' שגגות הרבה אינו חייב אלא כפרה אחת, ובאיזה ענין נחשבות כשגגות הרבה הוי אומר בשיש ידיעות ספק ביניהן שאלו היו כלן בידיעה אחת אין זה חשוב כשגגות הרבה אבל מ"מ במינין הרבה מודה ר' שמעון דחייב על כל אחת ואחת דכתיב על שגגתו כדדרשינן לעיל. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שאם בא לפניו ספק חלב ודם כו', אפי' בהעלם אחד חייב על כל א' וא' משום שהם שמות מחולקים. בא לפניו ספק חלב ואכל כמה זתים בהעלם אחד ובאחרונה ידע. בא לפניו ספק חלב וידע ספק חלב וידע, היתה לו ידיעה בין כל אכילה ואכילה, ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. ובספ"ב דשבועות [י"ט ע"ב] אמר ריש לקיש כאן שנה ר' ידיעות ספק מתחלקות לחטאות, והכי קאמר כשם שאם נודע לו בסוף שודאי חלב היה (ו)חייב על כל אכילה ואכילה אע"פ שהיו לו (אכילות) [ידיעות] ספק בינתים, כך מביא אשם על כל א' וא' אם לא נודע לו הספק. ור' יוחנן אמר ה"ק כשם שידיעו' ודאי בעלמא מתחלקו' לחטאות, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות, ולדידיה אין ידיעות ספק לרבי מתחלקות לחטאות. ר' שמעון בן יהודא ור' אלעזר בר"ש אמרו משום ר' שמעון אינו מביא אלא אשם אחד שנאמר על שגגתו אשר שגג, התורה רבתה שגגות הרבה ואשם תלוי אחד, כך גרסינן לה בשבועות. [אמר המעתיק אף שאני רואה כאן כמה תיוהות מ"מ לא רציתי לשלוח יד בכאן והעתקתי אות באות מלבד טעות שהגהתי] וקשה דבפרק אמרו לו [ט"ו ע"ב] לר' שמעון בן יהודה ור' שמעון בן אלעזר אומר [ובספרים שלנו כתוב שם ר' יוסי בר' יהודא ועיי' בתוס' דף י"ח ע"ב ד"ה והתניא כו' ואע"ג דר' יודא קאמר לה כו'] אפי' אכל חמשה חתיכו' מחמשה זבחים בהעלם א' אינו מביא אלא חטאת אחת, ועל ספיקו אינו מביא אלא אשם תלוי אחד כללו של דבר כל שחולקים לחטאות חולקין לאשמות. והשתא אמאי לא נימא הכא נמי כל שחולקין לחטאות חולקין לאשמות, ויהיו ידיעות של ספק, שכן השגגות של ספק מחלקות לאשמות. וי"ל הכא הוא כמו גוף אחד ועבירה אחת, והתם הוא מעין חמש עבירות, מיהו לא חשיבי כל כך חמש עבירות כיון שאינו חייב [עליה] אלא חטאת אחת, אבל בחמש עבירות ממש כמו שמחלקים לחטאות כך מחלקים לאשמות [עד כאן].
<h2>דף יט.</h2>
[ויקרא ד' כ"ג] אשר חטא בה מה תלמוד לומר מניין אתה אומר אשתו נידה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואין יודע באיזו מהם שגג. שבת ויום הכפורים ועשה מלאכה בין השמשות באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם עשה. חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהם ואין ידוע איזהו מהם אכל. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. אמר לו רבי אליעזר מה נפשך אשתו נידה בעל חייב אחותו בעל חייב. שבת חילל חייב יום הכפורים חילל חייב. חלב אכל חייב נותר אכל חייב. אמר לו רבי יהושע אשר חטא בה לימד שאין חייב עד שתתודע לו חטאתו. אמר ר' יוסי לא נחלקו על העושה מלאכות שפטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה עשה למחר. על מה נחלקו על העושה בתוך היום שאין יודע אם בשבת עשה אם ביום הכפורים עשה או על העושה מלאכה ואין יודע מעין איזו מלאכה עשה ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. א"ר יהודה פוטר היה רבי יהושע אף משום אשם תלוי. ר' ישמעאל ור"ש שזורי אומר[ים] לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ור' יהודה אומר אף על דבר שהוא משום שם אחד היה רבי יהושע פוטרו. כיצד שתי נשיו נדות ושתי אחיותיו עמו בבית נתכוון לבא על זו ובא על זו. תאינים וענבים לפניו נתכוון ללקוט תאינים וליקט ענבים ענבים וליקט תאינים. שחורות וליקט לבנות לבנות וליקט שחורות. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. תמיה אני אם פוטר בה רבי יהושע אם כן למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"ז הלכה ו'—י']. ומה ת"ל בה מנין אתה אומר אשתו נדה ואחותו עמו בבית וכו'. לר' יהושע קאמר דהוא דריש ליה להאי בה שאינו חייב עד שתודע לו חטאתו, אבל ר' אליעזר פרט למתעסק דריש ביה כדקאמר ר' יהודה לקמן דר' יהודה כר' אליעזר סבירא ליה. שאני אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצת מלאכה עשה למחר וכתי' כל העושה בו מלאכה יומת ודרשינן במכלתין בו ולא בו ובחבירו. אמר ר' יהודה פוטרו היה ר' יהושע אף מאשם תלוי דכתיב ביה ולא ידע ואשם פרט לזה שידע שחטא. ר' שמעון ור' שמעון השזורי אומר לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב פי' כגון שתי נרות דולקות או כבות ונתכוון לכבות או להדליק זו וכבה או הדליק זו או שהדליק וכבה ולא ידע אי זו הדליק או כבה. על מה נחלקו על דבר שהוא משני שמות מפרש בכריתות [י"ט ע"א] דאפי' בשחורות ולבנות ענבים או תאנים הוו שני שמות. אמר ר' יהודה אף בדבר שהוא משם אחד היה ר' יהושע פוטרו. כיצד היו שתי נשיו נדות וכו' נתכוון לבא על זו ובא על זו זהו משם אחד תאנים וענבים לפניו וכו' זהו משני שמות. ובכריתות [שם] שנינו אמר ר' יהודה אפי' נתכוון ללקט תאנים וליקט ענבים שחורות וליקט לבנות רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. הא דקתני התם אפי' אליבא דרבי אליעזר דאפי' בשני שמות מחייב חטאת. והאי דקתני הכא אף בדבר שהוא משם אחד אליבא דר' יהושע כדקאמר בהדיא. אם כן למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק. מפרש התם דכי האי גוונא נמי מתעסק הוא הואיל ומתכוין לזה ועשה את זה לפי שאינה מלאכת מחשבת שהרי לא חשב לעשות כך אלא הכא כגון שנתכוון ללקט ענבים ושכח וכסבור תאנים בעינא והלכה ידו על ענבים דר' אליעזר סבר הרי נעשית כוונתו ולאו מתעסק הוא ור' יהושע סבר לא נעשית בקשתו והרי הוא מתעסק והמתעסק בשבת פטור. ואי קשיא לך והא בין לאביי בין לרבא היכא דנתכוון לחתיכה דאיסורא אע"ג דלא עבד מאי דקא מתכוון חייב דעד כאן לא פליגי אלא היכא דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי מחייב הואיל ומכוין לחתיכה בעולם ורבא פטר הואיל ולא מכוין לחתיכה דאיסורא אבל היכא דמכוין לחתיכה דאיסורא אע"ג דמחלף ליה מחייב. ואיכא למימר התם דליכא חלוף החפץ כגון שראה צנון בקרקע והיה סבור שהוא תלוש וחתך ממנו ונמצא שהוא מחובר אביי מחייב הואיל וקא מכוין לחתיכה בעולם ובאותו צנון עצמו. ורבא פטר הואיל והיה סבור שהיה תלוש אבל אם היה יודע שהוא מחובר אלא היה סבור שהוא ארוך ונמצא קצר או מתוק ונמצא חד הואיל ולחתיכה דאיסורא ובצנון אחד היתה כוונתו ומעשיו חייב. ואי קשיא לך היכי אמר ר' יהודה הכא שתי נשיו נדות או שתי אחיותיו עמו בבית נתכוון לזו ובא על זו ר' יהושע פוטר דומיא דתאנים וענבים דפטור משום דמתעסק שלא נעשית בקשתו כדאמרי' לעיל, והא קיימא לן [שם ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. ונראה לי דהא דקתני נדות ואחיות בהדי תאנים לאו משום מתעסק קתני להו דר' יהושע דפטר לאו משום מתעסק קא פטר אלא כגון שבא על אחת מהן ולא ידע בסוף על איזו מהן בא. והא דקא' נתכוון לזו כו' שמא בא על זו קאמר דהוו להו תרי קולי שהרי יש כאן ספק שינוי בקשתו ויש כאן ספק ידיעה. ולהודיעך כחו דר' אליעזר קאמר דאפי' בתרי קולי קא מחייב. ורבי יהושע דפטר משום ספק ידיעה קא פטר דבעי בה עד שתודע לו חטאתו ולר' אליעזר האי בה פרט למתעסק. דתאנים וענבים הא אוקימנא לעיל כגון שהלך הלקט מלבו שנתכוון ללקוט ענבים ושכח וכסבור תאנים בעינא. והלכה ידו על ענבים דר' אליעזר סבר הרי נעשית כוונתו ואינו מתעסק. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אשתו נדה ואחותו עמו בבית. כולה תנן לה בפ' ספק אכל ומייתי לה בספ"ב דשבועות [י"ח ע"ב] ולקמן מפרש טעמא. ה"ג בגמרא א"ל ר' יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא ור' אליעזר האי בה מאי עביד ליה וקאמר פרט למתעסק כו'. שאני אומר מקצת מלאכה עשה מהיום ואפי' בהגבהת תלוש שהיא כהרף עין דתניא אמר לו הגביה בין השמשות מהו. מיהו התם [כריתות י"ט ע"ב] פירשו פירושים עומד בר"ה ומגביה חפץ ברה"י ובהגבהה עביד הוצאה. ועוד פי' הגביה ידו עם הקורנס ומקיש על הסדן כמלאכת מכה בפטיש ומועטת היא ואי אפשר שלא היתה או בשבת או ביוה"כ. אמר להם ר' יוסי דקדקתם אחרי כלומר נצחתוני ופריך אמאי נצחוהו ולימא מקצת הגבהה היתה בשבת ומקצתה למחר פי' דהכאה על הסדן היתה למחר ומשני הכי נמי קאמר להו וכו'. וכן תניא בתוספתא [פ"ב דכריתות ה"י] אמרו לו מכה בפטיש יוכיח אמר להם דייקתם אחרי וכו'. ומוכח הכא שאם הגביה הקורנס בחול והכה על הסדן בשבת דפטור דהגבהה צורך מלאכה היא ולא עשה (כלום) [כולו] בשבת. ולכך נמי לא היה יכולין לומר מכבה שגם שם כשמגביה ידו לנשב הוי מן המלאכה. אבל קשה אמאי לא אמרו לו תולש מן המחובר מהו, שהרי משהו בתרא כשנתלש אינו יכול להיות שלא היה כולו בשבת שהרי אם חתך העשב עד משהו שהיה יכול לחיות אותו משהו תלש בשבת אמאי לא הוי חייב. אמר ר' יהודא פוטר היה ר' יהושע מאשם תלוי [ושם בגמרא תניא אמר ר"י וכו'] שנאמר כי תחטא ולא ידע פרט לזה שידע שחטא. א"ל ר"ש זהו שמביא אשם תלוי שנאמר ועשה ולא ידע וזה לא ידע מה עשה אבל ספק אכל חלב ספק לא אכל צא ושאל עליו אם מביא אשם תלוי אם לאו. פי' פליג אדרבי יהודא ואמר בדבר שפוטרו רבי יהושע מחטאת מחייבו אשם תלוי [כך תניא (כריתות י"ט ע"ב)]. והתם פשט שגם בספק אכל חלב ספק לא אכל מחייב ר' שמעון אשם תלוי. לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שחייב. דלא בעינן שידע במה חטא כגון שני אילנות ממין א' לפניו וליקט מאחד מהן. ועל מה נחלקו על שני מינים. במילתא דר' יהודא מפרש במאי פליגי. ור' יהודה אומר וכו'. במתני' בפרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"א] א"ר יהודא אפילו נתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים וכו' תאנים שחורים ולבנים חשיבי כתאנים וענבים, בגמרא [י"ט ע"ב] מוקי לה כגון שאבד מלקט מלבו, מחשבה ראשונה של לקיטה אבדה מלבו ושכחה, כגון שנתכוין ללקוט ענבים ושכח וכסבור תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים דר' אליעזר סבר הרי נעשית כונתו ור' יהושע סבר הרי לא נעשית כונתו ומחשבתו. מתיב רב אושעיא ר"ש שזורי ור' שמעון אומר לא נחלקו על דבר שהוא משם א' שהוא חייב ועל מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות כו', ור' יהודא קאמר דפליגי בנתכוין [ללקוט] ענבים וליקט תאנים שחורות וליקט לבנות, ענבים ותאנים שחורות ולבנות מאי ניהו שני שמות היינו ר"ש שזורי, שהרי ר' יהודה קאמר בשני שמות פליגי כגון באבד מלקט מלבו כדפירש אבל במין אחד דאבד מלקט מלבו כגון נתכוין ללקוט ענבים מצד ימין ושכח וכסבור ענבים מצד שמאל בעי והלכה ידו על ענבים של צד ימין לכולי עלמא חייב, וה"נ אמר ר' שמעון שזורי דבמין אחד באבד מלקט מלבו חייב ומשני מינין באבד מלקט פליגי. ומשני [כאן נמצא חסר וחבל על דאבדין].
[ויקרא ה' י"ז] ועשתה אחת לחייב על כל אחת ואחת שאם בא לפניו ספק חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. חלב ושומן לפניו ואכל את אחד מהם ואין יודע אי זה מהן אכל, אשתו ואחותו עמו בבית שגג באחת מהם ואינו יודע באיזו מהם שגג, שבת ויום חול עשה מלאכה באחת מהם בין השמשות ואינו יודע באיזו מהם עשה, מנין שמביא אשם תלוי תלמוד לומר אם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל. רבי יהודה אומר אשתו נדה ואחותו בבית ושגג באחת מהם ואין ידוע באי זו מהם שגג שבת ויום הכפורים עשה מלאכה בין השמשות ואין ידוע באי זו מהם עשה חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואין ידוע אי זה מהם אכל, ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. אמר רבי יהודה פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי שנאמר כי תחטא ולא ידע פרט לזה שידע שחטא. ר' שמעון אומר זה הוא עצמו מביא אשם תלוי שנאמר כי תחטא ועשתה ולא ידע ועשה ואינו יודע מה עשה, אבל ספק לא עשה צא ובקש מנין שיביא אשם תלוי. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ב הלכה ג'—ד']. ועשתה אחת לחייב על כל אחת ואחת שאם בא לפניו ספק חלב דם נותר פגול וכו'. פי' הא דקתני אינו חייב אלא אחת לא מפרשא הכא אלא לקמן מפרש לה בריש פרשתא אחריתי לומר כשם שיש חלוקה בחטאת כך יש חלוקה באשמות תלויים. והאי דקאמר הכא שאם בא לפניו ספק חלב דם וכו', אין זה פי' לחייב על כל אחת ואחת שהרי לא אכל אלא אחת ואינו ידוע איזה הוא, אלא הרי הוא מפרש והולך ענין חיוב אשם תלוי שהוא על שני עניינים, ולאפוקי מדרבי אליעזר ור' יהושע אליבא דר' יהודה כדאית' לקמן בסמוך שאם בא לפניו ספק חלב ודם ונותר ופיגול ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה אכל והוא כשאכל בחזקת היתר אכל ולבסוף נודע לו שאכל אחד מאלה האיסורים ולא ידע איזה מהן אכל לדעת ר' אליעזר חייב חטאת ולדעת רבי יהושע אליבא דר' יהוד' פטור אף מאשם תלוי, ואלו להאי ת"ק מביא אשם תלוי כמי שיש לפניו חלב ושומן ואכל אחת מהן בחזקת שומן ואח"כ חזר לו הדבר בספק לומר שמא חלב אכל. והאי ת"ק ר' שמעון הוא דהאי דקאמר ר' שמעון אבל ספק עשה ספק לא עשה צא ובקש עליו מנין שמביא אשם תלוי קא בעי עליה בכריתות [י"ט ע"ב] מאי הוי עלה לר' שמעון וכך פשיט מבריית' דלר' שמעון דא ודא אחת היא ובשתיהן מביא אשם תלוי כדקתני הכא ברישא דשמעתא. מיהו קשיא לי להאי פירושא דלקמן מפיק לה להא מילתא לחייב על כל אחת ואחת מעל שגגתו והכא מפיק לה מועשתה אחת. ולפום הכי מתחזי לי דהאי דקא' הכא לחייב על כל אחת ואחת על מיני איסורין הרבה קאמר כגון ספק אכילת חלב וספק מלאכת שבת וספק אחותו וספק אכילת חלב או שומן שהן ענינין חלוקין שאם באו כולם בידו ספק מביא אשמות הרבה. ועדין למיני איסורין למדנו אבל איסור אחד לא למדנו כגון אכילת חלב ודם ונותר [ופיגול בספק] (וספק) בהעלם אחד. וההיא ילפינן לה לקמן מעל שגגתו דאי מחד קרא הוה מוקימנא ליה במיני איסורין הרבה בלחוד. ולפי שיש מי שחולק באשם תלוי לומר שאין ידיעת ספק מחלקת אשמות כדאיתא לקמן להכי אצטריך למדרש כל הני מקראי, ור' שמעון היא דמיקל באשמות כדאיתא לקמן ואיהו תני לה להא מילתא כדפרישנ'. עוד יש לפרש לחייב על כל אחת ואחת לומר שהוא מביא אשם תלוי על שני עניינים הללו בין שהן אסורים בין שהן איסור והיתר ואינו יודע איזה אכל כדמפרש ואזיל ורבי שמעון היא ולאפוקי מדר' יהודה. וזה הפי' קרוב לי יותר מכולם אעפ"י שהוא נראה כמפליג. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לחייב על כל אחת ואחת. כדמפרש ואזיל וכל הני דחשיב אית בהו כרת במזיד וחטאת קבועה בשוגג ואשם תלוי בספק ת"ל אם נפש כי תחטא [יש כאן טעות דמוכח וחסרון הניכר בין תיבת תחטא ובין תיבת דממ"נ, דקרא דאם נפש וגו' נסיב לה אבבא דאשתו ואחותו וכו' שבת ויום חול חלב ושומן דמביא אשם תלוי, והאי טעמא דממ"נ קאי אפיסקא ד' דאשתו נדה ואחותו כו' שבת ויוה"כ כו' חלב ונותר כו' רבי אליעזר מחייב חטאת דממה נפשך כו'] דממה נפשך [שגג] באיסור כרת. ור' יהושע פוטר, מחטאת דכתיב [ויקרא ד' כ"ג] אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא כדאמרי' לעיל [פ"ז הל' ו', ז'] ובפ' ספק אכל [י"ט ע"ב]. ומיהו הכא הביאה ר' יהודה על אשם תלוי וכדתנן נמי התם [כריתות י"ט ע"א] א"ר יודא פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי. ובגמרא התם [ע"ב] מייתי הך ברייתא דקתני בה שנאמר כי תחטא ולא ידע, פי' שיש לו ספק אם חטא ואם לאו והיינו שיש איסור והיתר לפניו ועשה אחד מהם. פרט לזה שידע שחטא כגון שהיו שני איסורין לפניו דלא ניתנה שגגתו להתכפר באשם תלוי. ואמר ר' שמעון אדרבא שזהו מביא אשם תלוי ששגג (בב"א) [בא'] משני איסורין שנאמר ועשה ולא ידע, ודאי חטא ולא ידע מה עשה. אבל באיסור והיתר לפניו שהוא ספק אם עשה ספק לא חטא צא ושאל עליו אם מביא אשם תלוי, כלומר דמהאי קרא לא משמע שמביא. והתם פשיט דבהא ובהא אמר ר"ש שמביא אשם תלוי.
<h2>דף כ:</h2>
[ויקרא ז' כ"ו] כל דם לא תאכלו. יכול אף דם מהלכי שתים דם שרצים ודם ביצים דם חגבים ודם דגים הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים יש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה יש בהם איסור ויש בהם היתר והם מין בשר, יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה, דם שרצים שאין בו טומאה חמורה, דם בצים שאין מין בשר, דם חגבים ודם דגים שכולו מותר. לעוף ולבהמה. מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים, ת"ל ולבהמה. או מה בהמה שאין בה באם על הבן אף עוף שאינו באם על הבן, תלמוד לומר ולעוף. [תורת כהנים צו פרשה י' הי"א]. כל דם לא תאכלו יכול אף דם מהלכי שתים, פי' דם האדם יכול האוכלו יהא בכרת. דם ביצים, פי' כגון ביצים מוזרות. מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה חמורה ויש בהם טומאה קלה, טומאה חמורה שמטמאה האדם במשא כי אכילת נבלת העוף הטהור משא היא מפני שהיא טומאת בית הסתרים ואין אדם מיטמא מבית הסתרים במגע אלא במשא והכי איתא במס' נדה פר' יוצא דופן [מ"ב ע"ב]. ויש בהן טומאה קלה שמטמאין טומאת אוכלין ואין מטמאין אדם וכלים. נבלת העוף מפני שאינה מטמאה את האדם אלא בבית הבליעה, אבל בחוץ אוכלין ומשקין מיהת מטמאה במגע. ונבלת בהמה נמי משכחת לה בכזית נבלה שחפהו בבצק והשלימו לכביצה שהוא מטמא אוכלין ומשקין במגע ואינו מטמא אדם שהבצק חוצץ. ויש בהן איסור ויש בהן היתר, שע"י שחיטה הם ניתרים וקודם שחיטה אסורים וכו'. אף כל שיש בו טומאה קלה וכו', לאיתויי כוי דקסבר בריה היא. יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה, אעפ"י שחפוהו בבצק מטמא טומאה חמורה אפי' במגע מפני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. יצא דם שרצים שאין מטמאי' טומאה חמורה שאין מטמאין במשא. יצא דם ביצים מוזרות שאינן מין בשר דם דגים דם חגבים שכולו היתר דלא בעו שחיטה. והכי מפרש להא מילתא בכריתות פרק דם שחיטה [כ"א ע"א], וכלל ופרט וכלל קדריש ליה כללא קמא לאו כללא בתרא כרת. לעוף ולבהמה מה ת"ל כלומר תרי פרטי למה לי. הדר אמר אילו נאמר עוף ולא נאמ' בהמה הוה אמינא אי מה עוף שאין בו כלאים פי' שאין חייבין על צמרו משום כלאים אף בהמה שאין בצמרה משום כלאים והוה מייתינא מכללא בהמה טמאה ושור ועז אבל מיני רחלים וכבשים דאית בצמרייהו משום כלאים לא מיחייב על דמו להכי אצטריך ולבהמה לאיתויי כל מין בהמה. ואם נאמר' בהמה ולא נאמר עוף הוה אמינא מה בהמה שאינה באם על הבן אף [עוף] שאינו באם על הבן והיינו עוף טמא א"נ פרט למזומן אף עוף טהור שאינו מזומן שישנו באם על הבן ואינו דומה לבהמה לא מיחייב על דמו לכך נאמר עוף לאייתויי כל עוף. והשתא דכתיבי תרויהו על כרחיך מאי אית לך למימר לאיתויי כוי דדמי להו בכולהו שיש בהם טומאה חמורה וקלה ומין בשר ויש בו איסור והיתר ולמעוטי הנך דלא דמו להו והכי מפרש לה להא בכריתות [כ"א ע"א]. והא דאמרינן לעיל מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם איסור והיתר יצאו דגים וחגבים שכולם היתר, משום עוף טהור ובהמה טהורה נקט לה להא מילת' ולאגמורי דדגים וחגבים לא בעו שחיטה. ובביצים נמי דקתני יצאו ביצים שאינן מין בשר, לאגמורי דביצים לאו מין בשר הוא ואפי' מן השליל של ביצים שבמעי תרנגולת ואין בהו משום נבלה לא לענין טומאה ולא לענין איסור נבלה כדאיתא במס' יום טוב פר' א' [ז' ע"א]. ואיתא לקמן בפר' כסוי הדם בענין טומאת נבלת עוף טהור ולא תני להאי צד משום דהוה צריך ליה דהא הנך כולהו מימעטי משום דאין בהם טומאה חמורה וטומאה קלה. אדם דאין בו אחר מיתה טומאה קלה כדפרישנ' לעיל. שחפהו בבצק והשלימו לכביצה אוכלין דאית ביה כזית בשר בתוך הבצק מטמא טומאה חמורה הוא כדפרישנא, ואי לית ביה כזית בשר לא מצטרף כלל ואפי' חשב עליה לאכילה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. שרצים נמי אין בהן טומאה חמורה של משא כדאמרן. דם ביצים ודם חגבים ודגים משום דאין בהם טומאה חמורה כלל לא במגע ולא במשא. אלא האי דתנא להו להנך צדדין כולהו לאגמורי על הני דליתנהו בהו, ביצים שאינן מין בשר לענין טומאה ולענין איסור נבלה, וחגבים ודגים אינן טעונין שחיטה אבל ביצים יש מהן שטעונין שחיטה כגון שליל של ביצים במעי תרנגולת וכן בעוף טמא אסורין הן ואפי' ביצים שיצאו לחוץ כדכתי' ואת בת היענה וכו' כדאיתא במס' חולין פרק אלו טרפות [ס"ד ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אף דם מהלכי שתים. אף דם האדם שמהלך בשתי רגלים, ונקט מהלכי שתים אפילו הוא מעין בהמה כמו אדני השדה שמפרשים שהוא כדמות אדם וגדילה דרך טיבורה מן הקרקע בחבל היוצא מן הקרקע ונאחז בטבורה כעין שגדילין דילועין וקישואין, וכדמוכח בתרומות בגמרא [עי' ירושלמי כלאים סוף פ"ח], ומ"מ הכל הוא בכלל מהלכי שתים, ולכך קאמר בזה הלשון ומייתי לה בפ' דם שחיטה [כריתות כ' ע"ב כ"א ע"א]. מה עוף ובהמה מיוחדים שיש להם טומאה קלה, טומאת אוכלין. טומאה חמורה, אדם ובגדים, נבלת בהמה במשא, וכן נבלת העוף בבית הבליעה. ויש תימא והלא עוף טמא אין בו טומאה בבית הבליעה, וי"ל דקרא כתיב לעוף ולבהמה, ומשמע אפילו טמאים. יש בהם איסור קודם שחיטה ויש בהם היתר לאחר שחיטה והיינו נמי בטהורים, יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה, הנוגע במת מטמא בגדים, וכן אדני השדה לר' יוסי [כלאים פ"ח מ"ה] מטמאין באהל כאדם אלמא דין אדם יש להם. דם שרצים שאין בו טומאה חמורה, דנוגע בו לא מטמא בגדים. ביצים אינן מין בשר, משמע אבל דגים וחגבים הם מין בשר. וה(ל)א [ד]לא מיתסרי לענין בשר בחלב, משום דאמרינן בפ' כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] לא תאכל כל נבלה וכתיב לא תבשל גדי את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב, ובנדרים דאין תבשיל דגים וחגבים בכלל בשר כדתניא בפ' הנודר מן הירק [נדרים נ"ד ע"ב], התם הלך אחר לשון בני אדם. דם ביצים, פי' שנתחממו ליצירת אפרוח ונוצר בהם דם. דם דגים וחגבים שכולו מותר, מכאן שאין צריך שחיטה לחגבים. אי מה עוף שאין בו כלאים, בנוצה שלו. אף בהמה, כגון שור ועז חמור וסוס, (אכל) [אבל] צאן שיש בצמרו כלאים לא. אי מה בהמה שאינה באם על הבן, אינה בלא תקח האם. אף עוף, כגון עוף טמא שאין טעון שלוח חייבין על דמו, לאפוקי עופות טהורין דלא. וכן (דמו) [נמי] הוי מצי למימר אי מה בהמה דאית בה טומאה חמורה, אף עוף, לאפוקי עוף טמא. ת"ל ולעוף. והתם בגמרא [כריתות כ"א ע"א] דריש ליה בכלל ופרט וכלל, ומרבה דם כוי, וסבירא ליה כוי ברי' היא, וכן מרבה שם חלבו נבילתו וגיד הנשה שלו ושחיטתו. ואין זה כוי דפ' אותו ואת בנו [חולין פ' ע"א] דקאמר ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה הוא, מכלל דהוי או חיה או בהמה, וכן בפ' אחרון דיומא [ע"ד ע"א] גבי כל חלב לרבות כוי דקאמר אי ס"ד כוי ספיקא איצטריך קרא לרבויי ספיקא, ובמסכת נדרים [י"ח ע"א] המקדיש חייתו ובהמתו אין הכוי בכלל, התם אפילו ספק בהמה, כי לא היה בדעתו אלא על ודאי בהמה וחיה.
<h2>דף כב.</h2>
[ויקרא י"ז י'] אשר יאכל כל דם, מה ת"ל, לפי שנאמר כי נפש הבשר בדם שיכול אין לי חייבים אלא על דם הנפש במוקדשים מנין על דם הנפש בחולין ועל דם התמצית בחולין ועל דם התמצית במוקדשים, ת"ל אשר יאכל כל דם דברי רבי יהודה, וחכ"א על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד. [תורת כהנים אחרי מות פרשה ח' ה"ג]. מה ת"ל כל דם, מיירי בה בפ"א דכריתות [ד' ע"ב], ובפרק דם שחיטה [כ"ב ע"א] אינו מזכיר בה ר' יהודה.
[ויקרא ה' י"ז] ואם הרי מוסיף על ענין ראשון לומר שספק מעילות באשם תלוי דברי ר"ע. א"ל ר' טרפון מה לזה שמביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו היא מעילתי וזו היא אשמי ואם ספק מעות לנדבה ואשם תלוי שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע. אמר לו ר"ע נראים דבריך במעילה המעוטה. הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה. מודה ר"ע לר"ט במעילה המעוטה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ב הלכה א'—ב']. לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה וכו'. פי' ר' עקיבא מודה שאינו מביא מעילתו עד שתודע לו ויביא אשם ודאי והכי איתא בכריתות פר' דם שחיטה. והטעם שאע"פ שרבתה תורה באשם תלוי ואם להוסיף על ענין ראשון לאשם רבתה ולא למעילה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לומר שספק מעילות באשם תלוי. כמו שחייב על ספק שאר איסורין שיש בהם כרת אשם תלוי כגון על ספק חלול שבת ועל ספק אכילת חלב ודם, והכא נמי היו לפניו שתי חתיכות א' של חולין וא' של קדש ואכל אחד מהן ואינו יודע איזו אכל לר' עקיבא מביא אשם תלוי. וחכמים פוטרין. הכי תנן לה בפ' דם שחיטה [כריתות כ"ב ע"א] וה"נ גרסי' לה בהך ברייתא דמייתי התם בגמ' [ע"ב]. ובסיפרי דהכא לא כתיב דברי חכמים. ומפרש התם טעמא דגמרי מצות מצות מחטאת חלב [דבחטאת חלב] כתיב (הכא) [ויקרא ד' כ"ז] בעשותה אחת מכל מצות ה' ובאשם תלוי (ו)כתיב (התם) ועשתה מכל מצות ה' לומר שאשם תלוי בא על ספק אכילת חלב ודם ושאר עבירות שיש בהן איסור כרת דההיא פרשתא מוקמינן לה בהו. ומה חטאת חלב דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וחייבים על ספיקו אשם תלוי אף כל, לאפוקי מעילה דאין חייבים על זדונו כרת, דתניא [פסחים ל"ג ע"א] הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכ"א באזהרה. ור"ע סבר כי ילפינן מצות מחטאת חלב בקבועה שהרי אינה בעולה ויורד אף כל, לאפוקי קרבן עולה ויורד דאין מביאין על ספיקו אשם תלוי. ופריך והא קיל"ן דאין ג"ש למחצה א"כ אית לן למימר דאתי נמי ג"ש למאי דאמרי רבנן. אלא הכא היינו טעמא דר"ע דאמר קרא ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולימד עליון מתחתון, פי' פרשת מעילה דכתיב למעלה [למידה] מפרשת אשם תלוי דכתיב למטה לומר שאשם תלוי בא על ספק מעילה. א"ל רבי טרפון וכו'. הכי תנן התם במתני' ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיודע לו ויביא עמה אשם ודאי, פי' מעילתו קרן וחומש עד שיוודע לו שודאי אכל קדש. א"ל ר"ט מה לזה מביא שני אשמות ולהוציא יציאות בחנם ואפשר לו בפחות אלא מביא מעילתו [וחומשה] ואשם ויאמר קרן וחומש ואשם בתנאי כו', שממין שהוא מביא על הנודע לו דודאי אכל קדש מביא נמי על לא הודע על ספק והיינו אשם בשתי סלעים, לאפוקי בעושה איסור שמביא עליו חטאת דאינו יכול להתנות על ספיקו ליפטר מודאו דודאו חטאת [כתי'] כשבה או שעירה וספיקו איל זכר בשני סלעים. ועוד הוה מצי למימר טעמא דאשמות ספיקו וודאו שוין שאפילו ודאו אין צריך ידיעה בתחילה להביא אשמו אבל יכול להביא אשם ודאי בתנאי על מנת שיוודע לו אח"כ והכי סבירא להו לר"ע ולר"ט כדאמרי' בגמ' [כריתות כ"ב ע"ב], אבל חטאת בעי ידיעה בתחילה דודאי חטא ואח"כ מביאה וא"כ אינו יכול להביא בתנאי כדי לפטור על הודאי לכשיוודע לו. ועוד יכול לומר דאשמות שניהם שנים אשם ודאי ואשם תלוי מתנותיהם שוות, אבל חטאת היא על הקרנות ואשם על הסובב שתים שהן ארבע וא"כ אינו יכול להתנות בספיקו על ודאי. אלא חד מתרי תלת טעמא נקט. הא מודה ר"ע לר"ט במעילה המעוטה. ובגמרא [שם] פריך סוף סוף דכי מתיידע ליה בעי אתויי אשם ודאי, אמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. ובפ' כלל גדול [שבת ע"א ע"ב] פירש רש"י אמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה כו' פלוגתא דר"ע ור"ט הוא, ואינו דהא מוכח דשניהם מודים דלא בעי ידיעה בתחילה. אלא לרבי יוסי הוא דבעי ידיעה תחילה, דתנן התם [כריתות כ"ב ע"ב] חתיכה של חולין וחתיכה של קדש אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע. ר' שמעון אומר שניהם מביאין אשם ודאי אחד של תנאי, פי' ר"ש בעי באשם ודאי ידיעה להביאו וזה חשיב לה ידיעה כיון שאחד מהם אכל קדש ודאי ובשבילו בא אשם. ר' יוסי אומר אין שניהם מביאים אשם, מאחר דר"י בעי ידיעה בתחילה וזה לא חשיב לה ידיעה (כיון) שאחד מהם אכל קדש ודאי. וא"ת ולר"ע אמאי אין מביאין אשם ודאי [אחד] על תנאי כיון דלא בעי ידיעה מיפטרי לאשם ודאי [אחד]. וי"ל מודה ר"ע שמביאים אם הם רוצים אבל נפקא מינה אם האחד אינו רוצה או שהלך לו האחד יביא אשם תלוי כדי להגן עליו מן היסורין אע"ג שלא הביא מעילתו. ור"ש ור"י סברי דאין מביאין אשם תלוי על ספק מעילות. כך פי' התם ר' יצחק בר שמואל ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
(ויקרא ה' כ"ד) [או מכל אשר ישבע עליו לשקר], עד שיהא מתכוין לו. מכאן אתה אומר שחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ואינו חייב על שגגתה. מה הוא חייב על זדונה אשם בכסף שקלים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ג ה"ז]. אשם בכסף שקלים, יליף בערכך בערכך כדאמ' בפר' דם שחיטה.
<h2>דף כג:</h2>
יכול אף הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה והיוצא דופן ובעלי מומים אם עלו לא ירדו, תלמוד לומר זאת היא העולה, הרי אלו מיעוטין, מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקודש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש. [תורת כהנים צו פרשה א' ה"ח]. יכול אף הרובע והנרבע וכו' ת"ל זאת. בפ' יוצא דופן [נדה מ"א ע"א] משמע דהא דאיצטריך למיעוטינהו היינו שנפסלו לאחר הקדשן, אבל קודם הקדשן, שבא להם פסול, אין צריך למיעוטינהו. וכן רובע מוקצה ונעבד, אע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [זבחים קי"ד ע"א] הכא בקדשים קלים וכר' יוסי הגלילי דאמר [קידושין נ"ב ע"ב] ממון בעלים הוא. ואתנן ומחיר אין לומר לאחר שהוקדשו, דבפ' כל האסורים [תמורה ל' ע"ב] קאמר לכל נדר פרט לנדור. וי"ל כגון שנתן לה בהמת קדשים מעוברת וסבירא ליה וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לאחר שיבואו לעולם, ומ"מ כיון שנותנן אגב אמו כאילו הוא קדוש, ובפרק בתרא דזבחים [שם] קרי ליה ראוי לפתח אהל מועד מכיון שהאם קדושה אע"ג דחולין הן עד אחר לידתן. וכלאים ויוצא דופן בולדות קדשים, אי סבירא ליה במעי אמן הם קדושים כ"ש דניחא טפי דקדם הקדישן למומן הוא וצריך קרא למעוטי', ומיהו לא ניחא דהכא לר' שמעון הוא ובפ' דם שחיטה [כריתות כ"ג ע"ב] אית ליה בהווייתן הם קדושים, אלא יש לפרש כדלעיל דחשיבי קדושים אגב אמן.
[ויקרא ה' י"ט] אשם הוא אשום אשם מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר הביא אשם תלוי שחטו וזרק את דמו ואחר כך נודע לו שחטא או נודע לו שלא חטא, מנין שמותר באכילה ת"ל אשם אשם. יכול אף על פי שלא נזרק הדם ת"ל הוא, מה יעשה לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה, נזרק הדם יאכל הבשר. רבי יוסי אומר אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל. יכול אע"פ שלא נשחט ת"ל אשם מה יעשה לו יצא וירעה בעדר דברי ר"מ, וחכ"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"א הלכה ג'—ד']. מנין אתה אומר הביא אשם תלוי שחטו וזרק [את] דמו וכו' מנין שמותר באכילה פי' שלא יהא כחולין שנשחטו בעזרה ת"ל אשם אשם פי' דכתיב אשם הוא אשום אשם לה' כלומר אשם מכל מקום. יכול אע"פ שלא נזרק הדם ת"ל הוא. מה יעשה לו וכו' והבשר יצא לבית השריפה מפני שהוא כחולין שנשחטו בעזרה. ור' יוסי פליג עלה שאעפ"י שלא נזרק הדם הואיל ונתקבל בכלי הרי הוא כזרוק שכל העומד לזרוק כזרוק דמי אי נמי סבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב והכי איתא בכריתות [כ"ד ע"ב]. ומתחזי לי מהתם שאפי' שחטו משנודע לו וקבל דמו אעפ"י שבשעת קבלה כבר נפסל כלי שרת מקדשין אותו ליקרב, והוא למעוטי אותו שנודע לו עד שלא נשחט. ומה יעשה לו יצא וירעה בעדר דברי ר' מאיר דכיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה והכי איתא בכריתות פ' בתרא [שם]. ואי קשיא לך כי נודע לו אחר זריקה נמי לא צריך ליה, הא מפרש טעמ' בכריתות [שם] אמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו והא לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וכו' מפני שהוא כמותר אשמות שהם הולכים לנדבה כדדרשי' הכא בסמוך. ר' אליעזר אומר יקרב שאם לא בא על חטא זה וכו', קסבר ר' אליעזר אשם תלוי בא על נבלה וכן על כל חייבי לאוין דלא יליף ר' אליעזר ואשם ואשם כדגמרינן לעיל. ולדעת רבי אליעזר ספק חייבי לאוין בני כפרה נינהו מה שאין כן בודאן. ואפשר מפני שאשם תלוי קרוב הוא לקרבן נדבה שהרי אינו מכפר כפרה גמורה ואיתא להא מילתא בכריתות פר' בתרא [כ"ה ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שמותר באכילה, פי' ואין זה חולין שנשחטו בעזרה, וכן פ"א דסוטה [ו' ע"ב] אם נקמצה מנחתה ומת הוא או מתה היא נאכלים שיריה דכיפרה ספיקה והלכה לה (הכי) [וכן] אמרינן [כריתו' כ"ו ע"ב] גבי חטאת העוף הבאה על הספק. מה יעשה לו הדם ישפך, כולה תנן בפ' אחרון דכריתות [כ"ג ע"ב]. ובגמ' [כ"ד ע"ב] פריך אמתני' נזרק הדם הבשר יאכל ואמאי והא הוי ליה ידיעה פי' קודם אכילת בשר שאין לו אשם. אמר רבא אמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו והא לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה. רי"א אפי' הדם בכוס יזרק וכו', ולר' יוסי הא (לא) הוי ליה ידיעה בשעת סליחה ומסיק אמרי במערבא קסבר ר"י כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב. יכול אע"פ שלא נשחט ת"ל הוא, כלומר יכול ישחטנו לכתחלה אע"פ שאין צריך לו (ליזרוק) [ויזרוק] דמו, ת"ל הוא. דוקא אשם שצריך לו יצא זה שאינו צריך. יצא וירעה בעדר. יצא מקדושתו שהיתה עליו עד השתא וירעה בעדר כשאר בהמות, כלומר חולין גמור הוא. ובגמ' [שם כ"ג ע"ב] קאמר במאי פליגי ר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה וכאילו מקדישו על תנאי והשתא אין צריך לו, ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו. תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר"מ ורבנן. רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חטא זה וכו', בגמ' [שם כ"ד ע"ב] פריך למה לי חטא והאמר רבי אליעזר אשם תלוי בנדבה אתי דתנן [כ"ה ע"א] ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, א"ר אשי ר"א דאמרו לו הוא דתנן אלא אומרים לו המתן עד שתיכנס לבית הספק, פי' ולא יביא מיד לאחר יוה"כ כדמפרש ואזיל בההיא מתניתין.
אין לי אלא נותר, מנין לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים והלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלוהו פסולים וזרקו את דמם והניתנים למטה שנתנן למעלה והניתנים למעלה שנתנן למטה והניתנים לפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן וחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי, ת"ל [שמות כ"ט ל"ד] לא יאכל כי קודש הם כל שהוא קודש טעון שריפה. יכול אף שמתו ושהפילו ונטמאו בחוץ ישרפו, ת"ל הוא. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו, ת"ל הוא. [תורת כהנים צו פרשה ט' הלכה ד'—ה']. ומנין הלן והיוצא, שהם בשריפה מיד. אי נמי מנין שהם בשריפה דילמא בקבורה, ת"ל במלואים לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא פסולו בקודש טעון שריפה. לפירוש הראשון לומר שטעון שריפה בשעת פסולו ומיהו ביום, לפירוש השני כפשוטו שטעון שריפה ולא סגי ליה בקבורה. והפירוש השני הוא עיקר ודבר הלמד מענינו הוא, דקא בעי בסמוך יכול אף שמתו ושהפילו ושנשחטו בחוץ ישרפו ת"ל הוא, והנך ודאי נהי דממעטינן להו משריפה אבל מקבורה לא ממעטינן להו כדאיתא בתמורה פרק בתרא [ל"ג ע"ב]. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואירע בה פסול ואשם תלוי שאירע בו פסול וחולין שנשחטו בעזרה יכול ישרפו ת"ל הוא. פלוגתא דר' יהודה ורבנן בהנך תרתי קמייתא בתמורה פרק בתרא [ל"ד ע"א] ופלוגתא דר' שמעון בחולין שנשחטו בעזרה דפליג התם על רבנן, דר' שמעון סבר חולין שנשחטו בעזרה בשריפה, ורבנן סברי בקבורה, ורבנן דמתני' ר' יהודה היא. והכי מפרש לה בברייתא [שם]. ולא ידענא טעמא מאי פליג ר' יהודה בהנך, בשלמא מתו והפילו ונשחטו בחוץ משום דאין פסולן בקדש, חולין שנשחטו בעזרה נמי לאו קודש נינהו, אלא פסולי חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי מאי טעמיה. ונראה לי טעמא דר' יהודה משום דכולהו פסולי הקדש מנותר דמלואים קא מרבינן להו דהאי לא יאכל כי קודש הוא במלואים כתיב, הילכך כי מרבינן פסולי הקדש דומיא דמלואים בעינן דודאי קדושים נינהו ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלתן. והא דתנן במדות [פ"ג מ"ג] ורבובא היתה במערבו ששם זורקין פסולי חטאת העוף איכא מאן דאמר ר' יהודה קתני לה ובבאה על הספק קאמר ואיכא מ"ד דרבנן נמי מודו בה ובהנך פסולין דאין פסולן בקודש. ולהאי פירושא קשיא לי מאי שנא חטאת העוף דנקט אפילו עולת העוף נמי, אלא שהפירוש הזה הוא העיקר, ובפסולי היסח הדעת קאמר כדאיתא בפ' כל שעה [פסחים ל"ד ע"א]. ואיפשר שהיה הפסלות הזו מצויה בחטאת העוף יותר משאר קדשים מפני שהיא מועטת, ובעולת העוף לא היתה מצויה כלל מפני שהיתה נמלקת בראשו של מזבח ולא היה יורד משם עד שהוא מקטירה לפי שאין בה נתוח והפשט כשאר עולות. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ובפרק כיצד צולין [פסחים פ"ב ע"ב] קאמר כל שפיסולו בקדש דבשריפה הלכתא גמירי לה, וקרא דהכא לכל הנהו דמייתי בשריפה אסמכתא בעלמא. ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף וכו'. בפרק כל שעה מיירי בה, ותנן לה בפ' אחרון דתמורה, ואשם תלוי שמשנשחט נודע לו ופלוגתא הוא בפ' אחרון דכריתות [כ"ג ע"ב].
<h2>דף כד:</h2>
או ואכל [ויקרא ז' כ"ד] יכול חלב שמותר בהנאה טהור, חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שאינו מותר בהנאה לא יהיה טהור, ת"ל כל חלב. [תורת כהנים צו פרשה י' ה"ז]. חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה שמתה ולא נעשית מצותה דהשתא היא נבלה ואסורה בהנאה שגם קודם עריפתה נאסרה, אבל אם נערפה אפילו בשרה טהורה מנבלה דכפרה כתיב בה כקדשים כך אמרינן בסוף פרק חטאת העוף [זבחים ע' ע"ב]. ומקשין אמאי לא פריך מינה לרבא דאמר עריפתה אוסרתה ולא קודם לכן בפרק אחרון דכריתות [כ"ד ע"ב].
<h2>דף כה:</h2>
[ויקרא ה' י"ז] ולא ידע, פרט להודע. יכול לא הודע של קלות ולא הודע של חמורות הכל בכלל. הין אם את הודע שלהם פטרתי אינו דין שנפטר את לא הודע. או חילוף אם את לא הודע שלהם חייבתי אינו דין שנתחייב את הודע. הודע פטרתו הודע של חמורות שיצא לידון בחטאת. והלא דין הוא ומה אם במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת פטר את לא הודע שלהם מחטאת, במקום שפטר את הודע של קלות מן האשם אינו דין שנפטור את לא הודע שלהם מן האשם. או חילוף ומה אם במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת חייב את הודע שלהם חטאת, מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם אינו דין שנחייב את הודע שלהם אשם. ודין אחר ומה אם במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת פטר את הודע של קלות מן האשם, מקום שפטר את לא הודע של חמורות מן חטאת אינו דין שנפטור את לא הודע של קלות מן אשם. או חילוף ומה במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן חטאת חייב לא הודע של קלות אשם, מקום שחייב את הודע של חמורות חטאת אינו דין שנתחייב את הודע של קלות אשם. תלמוד לומר אשם אשם לגזירה שוה מה אשם האמור להלן דבר שזדונן כרת ושגגתו חטאת וספיקו אשם תלוי אף אשם האמור כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וספיקו אשם תלוי. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ב הלכה ה'—ו']. ולא ידע פרט להודע. פי' בשלא נודע לו ידיעת ודאי הוא שמביא אשם תלוי אבל (בשלא) [בש]נודע לו ידיעת ודאי אינו מביא אלא חטאת בלבד שלא תאמר שהחטאת נוספת בהודע אבל האשם בין בהודע בין לא הודע לכך אמר פרט להודע שהאשם כמו כן אינו אלא בלא ידע כדכתיבי קראי חטאת בהודע ואשם בלא ידע. יכול לא הודע של קלות ולא הודע של חמורות הכל בכלל, פי' קלות כגון נבלה וכיוצא בה חייבי לאוין שאין זדונן כרת שאעפ"י שאין מביא על הודע שלהן חטאת אבל על לא הודע שלהן יכול יביא אשם תלוי. הן בתמיה' אם הודע שלהן פטרנו, פי' שהרי לא מצינו שום קרבן בחייבי לאוין. או חלוף אם לא הודע שלהן חייבת אשם אינו דין שנחייב את הודע שלהן אשם, כלומר מה שאמרנו למעלה בחטאת יחיד שאינה באה אלא על דבר שזדונו כרת דילפי לה מע"ז הני מילי בחטאת אבל אשם מביא בין בחייבי לאוין בין בחייבי כריתות הואיל ויש בו קולא שאף בלא הודע מביא אותו. ואיזה הודע פטרנו הודע של חמורות שיצא לידון בחטאת, פי' אם נא' כי בין בהודע בין בלא הודע יביא אשם אם כן מה זה שאמרנו עכשו ולא ידע פרט להודע הרי שפטרנו את הודע מאשם ועכשו נאמר הואיל ולא הודע שלהן מביאין אשם כל שכן הודע שלהן שיביא אשם ולכך אמרנו שלא פטרנו את הודע מן האשם אלא הודע של חמורות שהוא יצא לידון בחטאת ולא באשם אבל של קלות בין הודע בין לא הודע יביא אשם. והלא דין הוא כלומר והיאך אתה יכול לומר כן שעל הקלות יביא שום קרבן בין על הודע בין על לא הודע. והד"ה שלא יביא כלל ומה במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת וכו' מקום שפטר את הודע של קלות מאשם פי' שהרי לא נתפרש אשם ודאי אלא לדברים מיוחדים כגון אשם מעילות ואשם שפחה חרופה אינו דין שנפטור את לא הודע שלהם מאשם. או חלוף וכו' מקום שחייב לא הודע של קלות אשם אינו דין שנחייב וכו', פי' שכל חייבי לאוין בכלל אשר לא תעשינה הם וכל שכן להודע שלהם שיביא אשם כלומר עד שאתה עושה את הודע של קלות לפטור מפני שלא נתפרש אשם ודאי אלא לדברים מיוחדים ואתה רוצה ללמוד ממנו לא הודע בקל וחומר לפטור אדרבה תעשה את לא הודע שלהם אב לחיוב הואיל ובכלל לא תעשינה הם ותלמוד ממנו הודע בחיוב בק"ו ויתחייב אשם בשניהם. דין אחר וכו'. על דרך הראשון הוא מתפרש כלו ואין ביניהם כלום אלא שינוי הלשון בלבד, והדין הראשון עדיפא ליה למילף קלות מקלות אעפ"י שהוא לא הודע מהודע אבל הדין השני עדיפא ליה למילף לא הודע מלא הודע אעפ"י שהוא קלות מחמורות ואשם מחטאת וזהו ההפרש שביניהם לבד. ובמסקנא דמילתא אמרינן ואשם ואשם לגזירה שוה מה ואשם האמור בחטאת יחיד דבר שזדונו כרת וכו' דהא גמרי' לה מע"ז אף ואשם האמור כאן וכו' וממילא אימעוט ספק מעילות מאשם תלוי ודלא כר' עקיבא ור' טרפון. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ולא ידע פרט להודע יכול לא הודע של קלות ולא הודע של חמורות הכל בכלל. כלומר שיביא אשם תלוי גם על לא הודע של לאוין כגון ספק אכל נבלה או ספק לבש כלאים. ומשיב לעצמו, אם את הודע דחייבי לאוין פטרת מאשם כגון שאכל ונודע לו שאכל נבלות אפ"ה פטור אינו דין שנפטור את לא הודע שלהם. או חילוף אם את לא הודע שלהם של קלות חייבתו [אשם] דנימא הכל היו בכלל ומחמירנא על ספק שלהם להביא קרבן. אינו דין דנחמיר על הודע שלהם ויביאו אשם לאחר שנודע לו שאכל נבלה והיינו הודע שלהם שנודע לו לאחר הספק. כך כתיב בקרא או הודע אליו חטאתו. והשיב בעל דין על המחליף א"כ לדבריך שאתה רוצה לחייב אשם על הודעה של קלות, איזה הודע פטרתו מאשם, דקאמר לעיל ולא ידע פרט להודע, הודע של חמורות, והיינו טעמא שיצאת הודע שלהן לידון בחטאת שאם חטא בשגגה ונודע לו חייב חטאת. ומשם אני דן לפטור אפילו לא הודע של קלות והלא דין הוא ומה במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת פטר את לא הודע שלהן מן החטאת, פי' ספק שלהם שאינו חייב על ספק חטאת. מקום שפטר את הודע של קלות מן האשם, דבהאי פרשתא דחייב אשם לא הודע כתיב, אבל כל הודע פטור. אינו דין שיפטר את לא הודע שלהם מן האשם, ואכתי לא צריך קרא למיפטרינהו, שהרי פטרתים מן דינא. ותימא דמצי למימר ליה מטונך, הנהו קלות דליכא על הודע שלהם קרבן לא יביא על [לא] הודע שלהם אשם, אבל בא על שפחה חרופה ועל שבועת העדות ועל שבועת הפקדון, דמביאין על הודע שלהם קרבן אפי' חטאת באו על שבועת העדו' ועל שבועת הפקדון שהרי הם באים על הזדון [כשגגה] כדתנן בכריתות [ט' ע"א], ואין מביאין בשגגה אלא בהודע שלהם, ה"נ שיביאו על לא הודע שלהם אשם. וי"ל אינו מניח סברא שלו דמחליף הדין לחייב אפי' הודע על שאר קלות. וקאמר או חילוף ומה אם במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת, שבספק לא מייתי חטאת. חייב את הודע שלהם חטאת, כגון הודע שלאחר השגגה. מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם כדאמרי' לעיל הכל היו בכלל, אינו דין שנחייב את הודע שלהם אשם. והיו ראוי לומר ת"ל אשם אשם לג"ש, אלא (מספיק) [מפסיק] שרוצה לומר דין אחר לפטור לא הודע של קלות והלא דין הוא וכו'. מקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת א"ד וכו'. תימה דלימא ממה פטר לא הודע של חמורות מחטאת אבל באשם חייבו ה"נ יתחייב לא הודע של קלות אשם. או חילוף [כאן יש חסרון].
אחרים אומרים ונשא עוונו [ויקרא י"ז ט"ז] ונשא עוונו לגזירה שוה מה נשיאות עון אמור להלן בכרת אף כאן בכרת. [תורת כהנים אחרי מות פי"ב הט"ו]. אחרים אומרים עונו עונו לגזרה שוה מה להלן כרת אף כאן כרת. פי' נאמר כאן ונשא עונו ולהלן גבי נותר כתיב [ויקרא י"ט ח'] ואוכליו עונו ישא ונכרת הנפש וכו' מה להלן כרת וכו'. ובנוסחאות כת' ונשא עונו ונשא עונו לג"ש וכו', וחפשתי בכל התורה כולה ולא מצאתי ונשא עונו שיהא מפורש בו כרת. ושמא נאמר כי על ונשא עונו האמור באשם תלוי [ויקרא ה' י"ז] הוא אומר, ואשם תלוי הא ילפינן ליה ואשם ואשם מחטאת חלב מה להלן כרת אף כאן כרת, והכי איתא בהוריות [עי' ח' ע"ב] ובכריתות. מיהו תמיהא לי מילתא טובא היכי שביק נשיאות עון דנותר דכתיב ביה כרת בהדיא ויליף מאשם תלוי דלא כתיב ביה בהדיא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אחרים אומרים עונו עונו לג"ש מה להלן כרת אף כאן כרת, גבי נותר כתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה הנפש וגו'. ובספרי כתב ונשא עונו ונשא עונו לג"ש. ולא מצינו בהדיא כרת בשום מקום אצל ונשא עונו, רק באשם תלוי שכתוב בו ונשא עונו. [ומה שכתוב בסיום הדיבור יגעתי ולא מצאתי כונתו והעתקתי אות באות עם כל הטעיות דמוכחי כמות שהם כתובים לפני] ובהוריות ובכריתות ילפינן ואשם אשם מחטאת חטאת להלן כרת אף כאן כרת. ואי מהתם יליף קשה אמאי נותר דכתיב כרת אצל עונו בהדיא.
אין לי אלא וודייהם ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מנין, ת"ל עוונות לכל עוונות פשעיהם לכל פשעיהם חטאתם לכל חטאתם. יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם, ת"ל אותם אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר. [תורת כהנים אחרי מות פרשה ד' ה"ז]. אין לי אלא ודאיהן, דומיא דפשעים. תלויותיהן, חיוב אשם תלוי. שגגותיהן, ששגג כסבור שחוטה ואכל נבילה. אונסיהן, עבר עבירה ע"פ עדים שהעידו היתר או בהוראת ב"ד.
<h2>דף כו:</h2>
[ויקרא ה' י"ח] והוא לא ידע ונסלח לו, הא אם ידע אין מתכפר לו. הא למה הדבר דומה לעגלה ערופה שאף על פי שנתערפה ואח"כ נמצא ההורג ה"ז יהרג. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"א ה"ב]. הא אם ידע אין מתכפר לו בזה האשם אלא צריך להביא חטאת. ובפרק אחרון דכריתות אמר אביי למה לי דכתיב שלוש ידיעות גבי יחיד וגבי נשיא וגבי צבור וכו' היכא דמתיידע ליה בתר יוה"כ דמייתי חטאת. הא למה זה דומה לעגלה ערופה וכו', דהא כתיב ביה נמי לא נודע מי הכהו, ובפרק אלו נערות [כתובות ל"ז ע"ב, סוטה מ"ז ע"ב] אמרינן מנין שאם נערפה העגלה ונמצא ההורג שאין פוטרין אותו שנאמר [במדבר ל"ה] ולארץ לא יכופר וגו' ואתה תבער.
<h2>דף כז.</h2>
מנין לאשם שפחה חרופה לא יביא אלא בכסף שקלים תלמוד לומר [ויקרא ה' י"ט] אשם אשם. יכול שאני מרבה אף אשם נזיר ומצורע ת"ל הוא, ומה ראית לרבות אשם שפחה חרופה ולהוציא אשם נזיר ואשם מצורע, אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני שפחה חרופה שהוא איל ומוציא אני אשם נזיר ומצורע שאינו איל. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"א ה"ז]. מנין לאשם שפחה חרופה שלא יביא אלא בכסף שקלים וכו', פי' שלא נתפרש בו כסף שקלים כמו שנתפרש באשם מעילות. וא"ת באשם תלוי לא נתפרש בו כסף שקלים ולא באשם גזילות ולא בגזל הגר. התם אעפ"י שלא נאמר בהם כסף שקלים נאמר בהם בערכך לאשם ומשמע כערכך שנתפרש בו באשם מעילות ומאי ניהו כסף שקלים, וגזל הגר נמי אע"ג דלא כתיב ביה בערכך מ"מ הרי הוא בכלל אשם גזלות האמור בסדר ויקרא שכת' בערכך לאשם, אבל אשם שפחה חרופה לא כתיב ביה כסף שקלים ולא כתיב נמי בערכך ולהכי אצטרי' לרבויי מאשם או אשם כלל לרבות. יכול שאני מרבה אף אשם נזיר ואשם מצורע, פי' אעפ"י שהן באים בני שנתן שיהא צריך לחזר בכבש הגדול ושמן שיהו דמיו שתי סלעים. ת"ל הוא, מיעט הוא בכסף שקלים ואין אחר בכסף שקלים וכו'. ואותן אשמות שהן באין איל ובאין בכסף שקלים אם לקחן בפחות לא יצא, דתניא בכריתות פר' בתרא [כ"ז ע"א] בשעת הפרשה יפה שתי סלעים ובשעת כפרה יפה סלע יצא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים לא יצא. ודוקא שהוקרו טלאים ועמד זה בשתי סלעים, אבל אם לקחו בסלע ופטמו והעמידו בשתים יצא דהא חסר ליה תמניא והכי איתא התם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין לשפחה חרופה. הבא עליה צריך להביא אשם. ת"ל אשם אשם, ובפ' דם שחיטה [כ"ב ע"ב] ילפינן לה באיל איל [ט"ס יש כאן דבפ' דם שחיטה ליתא וצ"ל ובפרשת קדושים ילפי' כו' עיי"ש]. יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע, אע"ג דכתיב בהו כבש בן שנתו, מ"מ ס"ד שיקנה כבש שוה שני סלעים. ת"ל הוא, ממעט אשם נזיר ואשם מצורע.
